שירה פעוטה

דִּמִּיתִי, כִּי שִׁירָתִי הִיא יִלּוֹד-אֱנוֹשׁ.

עוֹרוֹ זַךְ, פִּיו – מֶתֶק פֶּטֶל,

וְשִׁנָּיו – גַּרְגְּרֵי אֹרֶז שְׁטוּפִים,

סְדוּרִים בַּשּׁוּרוֹת מְחַיְּכוֹת.

לַיְלָה אֶחָד נִרְדַּמְתִּי עַל מִשְׁמָר שִׁירָתִי.

כְּשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי, גִּלִּיתִי בָּעֲרִיסָה

גּוּר מִפְלָצוֹת.

עוֹרוֹ – קַשְׂקַשִּׂים מֻדְלָקִים,

פִּיו – צַחֲנַת בִּצּוֹת,

וְשִׁנָּיו – נִיבֵי אֶרֶס שְׁחֹרִים,

סְדוּרִים בַּשּׁוּרוֹת מְחַיְּכוֹת.

עֲלָפִים יוֹשְׁבֵי יְעָרוֹת,

צָרֵי עַיִן, חוֹרְשֵׁי מְזִמּוֹת

הִתְקַנְּאוּ הֵם בְּשִׁירָתִי,

וַחֲטָפוּהָ אֶל מַמְלַכְתָּם.

כָּךְ נִגְזַר עָלַי לִסְחֹב

אֶת הַמַּמְזֵר הַכָּעוּר,

הַגִּדֵּם, הַמְּרַיֵּר,

כְּמוֹ שַׂק עֲצָמוֹת עַל גַּבֵּי

וּלְקַוּוֹת שֶׁיָּמוּת

בְּקָרוֹב, בְּלֹא אַף מִלָּה.

(עֵלֵף – מילה שהמציא עמנואל לוטם עבור בני לילית, אלפים, בתרגומו את טולקין)