זה אחד מסיפורי ילדות שגדלתי עליו – מאוסף סיפורים על יעלי ותמרי (עברתי קלות את השמות), מאת סופר רוסי נהדר לאוניד פאנטילייב. אימא שלי הקריאה לי את סיפוריו עשרות (אם לא מאות) פעמים. לפני ימים מספר היא נזכרה בסדרה הזו, כי היא חזרה ללמד רוסית ילדים קטנים. היא סיפרה לי כמה צחוק והנאה גרמו הסיפורים לה ולתלמידיה. גם אני נזכרתי. ותרגמתי מתוך אותו רגש חם ובלתי מוסבר של כמיהה לילדות, לסתיו, לפעם.
………………………………………………………………………………………………………………………………….
(איורים של ולדימיר פליבין ואיבן חארקביץ')
היה הייתה אימא אחת ולה שתי בנות. בת קטנה יותר, ובת גדולה יותר. לקטנה שיער בהיר ולגדולה – חום. לקטנה קראו יעלי ולגדולה תמרי. שתיהן היו בנות מאד לא ממושמעות. בקיץ נסעה המשפחה לנפוש בעיירה קטנה. בוקר אחד באות שתי הבנות לאימא ומבקשות:
– אימא, אנחנו יכולות ללכת לים להתרחץ?
אימא עונה:
– ומי ישמור עליכן, בנותיי האהובות? אני לא יכולה לבוא אתכן היום, כי אני מכינה ארוחת צהריים.
– אנחנו – עונות הן – נלך לבד.
– איך זה לבד?
– ככה בדיוק. לבד. נחזיק ידיים ונלך ביחד.
– ולא תֵּלֵכְנָה לאיבוד?
– לא, לא. לא נלך לאיבוד. אל תדאגי. אנחנו מכירות את כל הרחובות.
– טוב, תלכו – מסכימה אימא – אבל תזכרו, כי אני לא מרשה להתרחץ בים. לטבול רגליים במים – מותר. לבנות ארמונות בחול – כמה שתרצו. אבל להתרחץ – אסור.
הבנות מבטיחות, כי לא יתרחצו בים.
הן לוקחות איתן דלי, כף, תבניות לחול ושמשיית מלמלה קטנה והולכות לים.
לשתיהו שמלות מהודרות. ליעלי שמלה ורודה עם סרט תכלת, ולתמרי בדיוק ההפך – שמלת תכלת עם סרט ורוד. שתיהן חבשו כובעים זהים – כובעי בד רכים, בצבע כחול עם פונפונים אדומים.
בעוברן ברחוב כולם הביטו בהן ואמרו: הביטו וראו, אלו ילדות יפות!
הבנות נהנו לשמע המחמאות. הן אפילו פתחו את השמשייה שיהיה עוד יותר יפה.
בהגיען לים מיד התחילו לשחק בחול. חפרו בארות, הכינו עוגיות, בנו ארמונות. שחקו ושחקו ונהיה להן מאד חם.
מציעה אז תמרי:
– שמעי לי, יעלי. בואי נלך להתרחץ בים.
עונה לה יעלי:
– מה פתאום! הרי אימא לא הרשתה לנו.
– זה שום דבר. – מתעקשת תמרי – אנחנו נלך לקצת. אימא אפילו לא תדע.
והרי שתיהן היו בנות מאד לא ממושמעות.
מהר-מהר הורידו הבנות את הבגדים, קיפלו אותם, הניחו מתחת לעץ ואצו-רצו למים.
אך בזמן הרחצה בא גנב ולקח את כל בגדיהן. לקח השמלות, התחתונים, הגרביים והסנדלים. גם את הכובעים הכחולים עם פונפונים אדומים לקח. השאיר רק שמשיית המלמלה ותבניות לחול. כי בשביל מה לו, לגנב, השמשייה. הוא הרי גנב ולא גברת מגונדרת. ולתבניות הוא כנראה לא שם לב, כי הן היו זרוקות בצד, בתוך החול.
אבל הבנות לא ראו דבר. הן התרוצצו, השפריצו מים, שחו וצללו, בזמן שהגנב לקח את כל בגדיהן.
אחרי שעה קלה יוצאות הבנות מהמים ורצות להתלבש. אך אבוי – הן לא מוצאות את הבגדים. אין כלום מתחת לעץ: לא שמלות, לא תחתונים, לא גרביים, ולא סנדלים. אפילו הכובעים הכחולים עם פונפונים אדומים אינם.
מקוות הבנות – אולי טעינו במקום? אולי שמנו את הבגדים מתחת לעץ אחר? אך זהו העץ הנכון – כי גם השמשייה וגם התבניות שם. כאן הן התפשטו והניחו את הבגדים. הבינו אז הבנות כי בגדיהן נגנבו. התיישבו השתיים מתחת לעץ על החול החם ופרצו בבכי.
אומרת יעלי:
– תמרי, תמרי! למה לא הקשבנו לאימא! למה הלכנו להתרחץ בים בלי רשות! איך נלך ככה הביתה?
אבל תמרי בעצמה אובדת עצות היא. אפילו תחתונים אין להן. הייתכן כי יצטרכו לצעוד הביתה ערומות לגמרי?
בינתיים הערב ירד. נהיה קריר. הרוח החלה מנשבת. רועדות הבנות, קר להן. ישבו הן עוד דקה-שתיים, בכו עוד דקה-דַּקָּתַיִם, והחליטו כי אין ברירה – צריך לשוב הביתה.
אבל הבית שלהן רחוק. צריך לעבור שלושה רחובות בשביל להגיע אליו.
כך לפתע עוברי אורח רואים שתי ילדות: האחת קטנה יותר, השנייה גדולה יותר. הקטנה – בהירת שיער, והגדולה עם שיער חום. הקטנה מחזיקה שמשיית מלמלה. הגדולה נושאת דלי עם כף ותבניות. ושתי הבנות הולכות ערומות כביום היוולדן. האנשים מביטים עליהן בפליאה, מצביעים עליהן וצוחקים:
– תראו, תראו. אלו ילדות מוזרות!
ולבנות זה מאד לא נעים. ואיך יהיה נעים אם כולם מצביעים עליהן באמצע הרחוב.
לפתע מגיע שוטר. יש לו כובע לבן, חולצה לבנה ואף כפפותיו לבנות הן. השוטר רואה אנשים מתגודדים. הוא מוציא משרוקית ושורק בחוזקה. כולם מיד נעצרים. גם הבנות.
שואל השוטר:
– מה קורה פה, גבירותיי ורבותיי?
עונים לו האנשים:
– מה קורה?! בנות קטנות מסתובבות ברחוב ערומות.
פונה השוטר אל הבנות:
– אתן לא יודעת שאסור להתרוצץ בערום ברחוב?! אתן רוצות שאקח אתכן איתי למשטרה?
הבנות נבהלות עוד יותר ועונות:
– לא, אנחנו לא רוצות. בבקשה, אל תיקח אותנו למשטרה. אנחנו לא אשמות. הבגדים שלנו נגנבו.
– אה, זה העניין! – עונה השוטר. הוא חושב, מחביא את המשרוקית שלו ואומר:
– איפה אתן גרות, בנות?
– אנחנו גרות לא רחוק, מעבר לפינה, בבית הירוק.
– אז ככה – אומר השוטר – רוצו מהר לבית הירוק שלכן. תלבשו משהו חם. ולעולם אל תסתובבו ערומות ברחוב.
הילדות שמחו כל כך, כי לא אמרו מילה ורצו מהר הביתה.
באותה עת בדיוק אימא שלהן עורכת שולחן לארוחה. לפתע היא רואה את שתי הבנות שלה רצות. ושתיהן – ערומות לגמרי. אימא כל כך נבהלה כי הפילה את הקערה לסלט שהחזיקה.
אומרת אימא:
– בנות! מה קרה? מדוע אתן ערומות?
יעלי צועקת לה בהתרגשות:
– אימא, אימא'לה. גנבו לנו את הבגדים!!!
– איך גנבו? מי הפשיט אתכן?
– אף אחד. אנחנו התפשטנו לבד.
– ובשביל מה התפשטתן לבד? – שואלת אימא.
על זה הבנות כבר לא עונות. הן עומדות דום ונושפות אוויר מהאף.
– אם ככה – אומרת אימא – אתן כנראה התרחצתן בים?
– כן – ממלמלות הבנות – התרחצנו, קצת.
אימא כועסת:
– איזה ילדות נוראיות אתן! כל כך לא ממושמעות! ומה תלבשו עכשיו? כל הבגדים שלכן בכביסה!
אחר כך אומרת אימא:
– טוב! כעונש אתן תלכו ככה כל החיים!
הבנות נבהלות ואומרות:
– ואם ירד גשם?
– שום כלום – עונה אימא – יש לכן השמשיה.
– ובחורף?
– גם בחורף תלכו ככה.
יעלי מתחילה לבכות ואומרת:
– אימא, אימא! ואיפה אשים ממחטה לאף? הרי אין לי אף כיס!
פתאום נפתחת הדלת ונכנס השוטר. ביד הוא מחזיק חבילה לבנה קטנה.
שואל השוטר:
– כאן גרות הילדות שמסתובבות ערומות ברחוב?
אימא עונה לו:
– כן, אדוני השוטר. הנה הן, הבנות הסוררות שלי.
אומר השוטר:
– אם כך, קבלו את הבגדים שלכן בחזרה. תפסתי את הגנב.
השוטר מתיר את החבילה ובתוכה – מה אתם יודעים – כל הבגדים שלהן: שמלת התכלת עם סרט ורוד, השמלה הורודה עם סרט תכלת, התחתונים, הגרביים והסנדלים. אפילו ממחטות אף מונחות במקומן בכיסים.
– אבל איפה הכובעים שלנו? – שואלת יעלי.
– את הכובעים אני לא מחזיר לכן – עונה השוטר.
– למה?
– ככה – עונה השוטר – רק ילדות טובות יכולות לחבוש כובעים יפים כאלה. ואתן, כמו שאני רואה, לא כל כך טובות.
– כן, כן. – מסכימה אימא – אל תחזיר להן את הכובעים, עד שהן לא ילמדו להקשיב לאימא שלהן.
– אז בנות, אתן תקשיבו לאימא? – שואל השוטר.
– כן, כן! נקשיב! – צועקות יחדיו יעלי ותמרי.
– בסדר, נראה – עונה השוטר – אני אחזור מחר ואבדוק.
ועם זאת הלך. ואת הכובעים עמו לקח.
ומה קרה מחר? זאת לא נדע. כי מחר עוד לא קרה. מחר יקרה מחר.
1938 – 1947