(1)
הבית של סבא וסבתא עמד להתפרק. בור הספיגה תחתיו שבק חיים. השיחים סביבו, המכוסים פרחי תכלת קטנים ודביקים, השתרעו פרא, שלחו זרועות ארוכות וכיסו את האופק, מבקשים לחסום את הבניינים החדשים שצמחו כפטריות רעל בצמוד לבית העתיק. דשא צהוב, שביר, דוקרני גסס על פני אדמת חצר צחיחה, ומדרגות אבן רחבות שהובילו מהמדרכה אל פתח הבית כוסו בעלוות סוף קיץ מרקיבה. איש לא הדביק קצוות תלושים של טפטים אפורים, איש לא הסיר אבק ממעקי עץ וממדפי ארונות ספרים. איש לא החליף נורות בנברשת נצרים גדולה ומלבנית מעל פינת אוכל נטושה. הבית עמד מלכת כמו שעון קוקייה מן המאה שעברה, שאין מי שיזכור למתוח את שרשרתו.
(2)
חלק ממני מת. מיתרי נימי נפשי – אלה של האוקטאבות האמצעיות, גדושות צליל מאוזן ומלא – נקרעו, נעקרו, נתלשו. הם תלויים ברפיון מעל תהום פנים-פסנתרית ומתנדנדים מצד לצד, אט-אט, מבלי להשמיע קול. כמו חיזיון של מטרונום של מוות בטרם עת. נותרו בי רק אוקטאבות-קיצון. גם הן משמעיות את שירן אך בקושי. כי הקלידים שקועים כולם, שחוקים. צריך ללחוץ בכוח עם כרית האצבע בשביל להניע הקליד, שיפעיל המקש, שירעיד המיתר תחתיו ויאמר הברה אחת לא מכוונת.