לוז לפליטים # וִיסְטֶן יוּ אוֹדֶן
עשרות מיליוני נפשות יש בעיר,
גרים הם בבית או בחור שבקיר,
אך אין בשבילנו מקום, יקירה, אך אין בשבילנו מקום.
פעם גם לנו הייתה מדינה.
בדקי במפות – היא עודנה ישנה.
לשם לא נשוב לעולם, יקירה, לשם לא נשוב לעולם.
ליד כנסייה עץ זקן וחביב
מצמיח עלווה חדשה כל אביב.
אך לא יתחדש הדרכון, יקירה, אך לא יתחדש הדרכון.
הלם השגריר בכבדות על שולחן,
"ללא הדרכון אתה בר-מינן."
אך אנו עדיין חיים, יקירה, אך אנו עדיין חיים.
בעוד ועדה מנומסת בלי די
הציעו לחזור עוד שנה, אז אולי…
היום להיכן נפנה, יקירה, לאן נלכה היום?
בהפגנה קם דובר והקריא:
"בכניסתם הם גוזלים את לחמי!"
עלינו זעם הדובר, יקירה, עלינו זעם הדובר.
דימיתי כי רעם המה בפראות –
קול היטלר נישא וקבע כי נמות.
עלינו חושב הוא בלי סוף, יקירה, עלינו חושב הוא בלי סוף.
ראיתי כלבלב עם מעיל וסיכה,
ראיתי חתול שנכנס בבטחה.
הם לא יהודים גרמנים, יקירה, הם לא יהודים גרמנים.
הלכנו למזח, עמדנו שם שנינו,
דגים חופשיים שחו לרגלינו,
רק מטרים ספורים מהחוף, יקירה, רק מטרים ספורים מהחוף.
טיילנו ביער, עשרות ציפורים
ללא מנהיגים צייצו שיר-שירים.
הם לא ממין האדם, יקירה, הם לא ממין האדם.
חלמתי חלום על בניין רב קומות
עם אלף דלתות ואלפי חלונות.
אך אין בשבילנו חלון, יקירה, לא דלת, ואף לא חלון.
עומדים אנו בערבה, בשלגים.
מולנו אלפי חיילים צועדים.
אותנו הם מחפשים, יקירה, אותנו דורשים הם, למות.
1939 – 2010
תרגום: ריטה קוגן