וַרְיַאצְיוֹת על שיווי משקל

(1)

אני מגששת אחר

גוף חדש באור שמש מוּצָל

בוילון מנופח – מפרש

לבן-מאובק –

מבריזה של ים

של שעת בין ערביים.

אצבעות מרחפות

מנסות להבין

את העור החדש,

ופלומת השיער

החדש.

הן עיניים לי – האצבעות.

כי עיניי עצומות לרווחה.

 

 

(2)

אני רוצה ללמוד ללכת מהר

על קצות אצבעות, מבלי

להנחית את משקלי על עקב.

לאזן עם ידיים פרושות,

מובלטות השרירים,

את שיווי משקלי הבורח.

תלמדיני ללכת מהר

מכל אהבה שסרחה,

מכל גבר ישָן, שישֵן

בחדר ארון המתים –

מסורב וילונות, מסורג חלונות –

אל חוף ים תל אביבי נוצץ

של עת ערב פשוטה ומוקדמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,