אני מרחפת בעיר עם שמונה גלגלים לרגליי. בנייני ענק עם כיפות נוצצות מדגדגים את השמיים, שגוונם ממתעבה ומשחיר ככל שהשמש הולכת נבלעת בתוך מימי האגם מישיגן. אני מחייכת לעוברים ושבים, שמנופפים אלינו לשלום, לנהגי מוניות, למועדוני בלוז היסטוריים בשחור-לבן, למוסכי עבר אימתניים ונטושים. אלה הם רגעי אושר מזוככים של הווייתי: רכיבה לילית בתוך מפלצות אורבניות נפלאות, שתמיד פוקחות עין אחת בודדה בלתי רדומה. אנו דוהרים על שבילים סודיים שמתחת לגשרים, על כבישים רועמים. פרפרים אנושיים על גלגלים. נוירונים הפועמים בתוך אספלט ובטון וחושך.
מחר, עם שחר | ויקטור הוגו
מחר, עם שחר | ויקטור הוגו (מצרפתית ריטה קוגן, תרגומים מן המקלט) מָחָר, עִם שַׁחַר, בַּעֲלוֹת אוֹרוֹת חִוְּרִים, אֵצֵא לַדֶּרֶךְ כִּי אֵדַע – אַתְּ