אני מרחפת בעיר עם שמונה גלגלים לרגליי. בנייני ענק עם כיפות נוצצות מדגדגים את השמיים, שגוונם ממתעבה ומשחיר ככל שהשמש הולכת נבלעת בתוך מימי האגם מישיגן. אני מחייכת לעוברים ושבים, שמנופפים אלינו לשלום, לנהגי מוניות, למועדוני בלוז היסטוריים בשחור-לבן, למוסכי עבר אימתניים ונטושים. אלה הם רגעי אושר מזוככים של הווייתי: רכיבה לילית בתוך מפלצות אורבניות נפלאות, שתמיד פוקחות עין אחת בודדה בלתי רדומה. אנו דוהרים על שבילים סודיים שמתחת לגשרים, על כבישים רועמים. פרפרים אנושיים על גלגלים. נוירונים הפועמים בתוך אספלט ובטון וחושך.
מסה בת עשרה פרגמנטים על אודות "היורדות" של דאה הדר
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,