כן, כאן זה לא עמק,
האוויר כאן שונה,
מפולת שלגים להיכן שתפנה,
הסלעים רועדים-רועמים בהִדַּרְדְּרוּת.
מותר להקל,
עיקולים לסכל,
אך אנו בחרנו בשביל מהתל,
משעול מלחמות, לנצח אותו או למות.
חוצבים מדרגה.
אין לפנות לאחור,
ברכיים נוקשות מריגוש ומקור,
והלב מתאווה לפסגה, מתדפק, לא נרגע.
העולם מתחתיך
נפרש על כף יד,
וגם הקנאה מתעוררת מיד,
בזה שעתיד לכבוש עוד את הפסגה.
מחר, עם שחר | ויקטור הוגו (מצרפתית ריטה קוגן, תרגומים מן המקלט) מָחָר, עִם שַׁחַר, בַּעֲלוֹת אוֹרוֹת חִוְּרִים, אֵצֵא לַדֶּרֶךְ כִּי אֵדַע – אַתְּ
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,
בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה. מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל
זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמִּגְדָּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם