בעצב תרצחי בנים

לאחרונה הקשקשת התקשורתית שולה מתוך מימיה הצהובים עוד ועוד סיפור על אימהות רוצחות. אני כהרגלי, מושפעת-מקיואן ומנותקת-מציאות, מהדהדת בתוכי קונוטציות ספרותיות. עוד הוכחה לכך, כי ספרות מעוותת את תפיסת מציאות. ראו הוזהרתם.

פאוסט מאת גתה

מאז שאני ילדה בת עשר דמותה של גרטכן, נערה תמימה ויפה בתחילתה ואישה מעונה ומשוגעת בסופה, לא מרפה מדמיוני. האם היו אלה תחבולות של השטן הצולע מפיסטו, או אולי כישוף לא מדוייק, אשר הפיל את פאוסט למרגלותיה של גרטכן הקטנה, כאילו הייתה הלנה היפה בנשים, אך גרטכן בסופו של דבר רוצחת את ילדתה, מטביעה אותה בנחל, מאבדת את שפיותה, נתפסת, נשפטת ומוצאת להורג. בסוף המחזה אנו מבינים כי גרטכן מקבלת מחילה בבית דין של מעלה ובזכותה גם נשמתו הנצחית של פאוסט ניצלת מן הגהנום. שיריה של גרטכן בתרגום מטלטל לרוסית של בוריס פסטרנק (דוקטור ז'יוואגו) הם מן הצורמים והנפלאים שיש. בדיוק כמו שיריה של אופליה (המלט) הם המבשרים הראשונים של אובדנה העתיד לבוא. לא יודעת מדוע בתור ילדה וגם בתור אישה בוגרת (קראתי את המחזה הרבה פעמים בכל מיני גילאים) העובדה כי היא רוצחת את התינוקת שלה לא זיעזעה אותי כמו למשל העובדה שהיא מרעילה בשוגג את אמה (בעצת המאהב פאוסט). למען האמת מה שהכי הטריד אותי זה שפאוסט שכה אהב אותה, לא היסס לנטוש אותה ובכך בעצם הפך להיות זה שממית עליה את החורבן.

האמן ומרגריטה מאת מיכאיל בולגקוב

פרידה הייתה מלצרית צעירה ונאה אשר עבדה בבית קפה קטן. באחד הערבים בעל הבית של בית הקפה גרר אותה למחסן, הפיל אותה ארצה והפשיל בכוח את חצאיתה. אז עוד לא קראו לזה אונס. אחרי תשעה חודשים מצאו את פרידה ביער, מעל בור לא עמוק במיוחד אשר נחפר זה לא מכבר. בתוך הבור הונחה גופת תינוק ועל צווארו כרוכה מטפחת, המטפחת של פרידה. אחרי שהועלתה לגורדום וסיימה את חייה הארציים, פרידה נענשה גם על ידי בורא עולם. בגיהנום הפרטי שלה כל בוקר היא נעורה משנתה כאשר מוגשת לה על צלחת חרסינה מצוחצחת אותה המטפחת בה חנקה למוות את בנה. וכך יום אחר יום, לנצח נצחים. בנשף של השטן מרגריטה שומעת את הסיפור של פרידה, אשר הוזמנה כאורחת. החתול בהמות מספר לה את סיפור המעשה בטון מבודח. בעיניו וכך גם בעיני רבים אחרים, פרידה היא נודניקית משעממת ומשוגעת, שכל הזמן מנסה לדחוף לכולם את המטפחת שלה. תסכימו עם החתול, כי הרבה יותר מעניין להכיר את איוון האיום או את קליגולה. לשאלתה של מרגריטה האם גם בעל בית הקפה נענש, החתול עונה בבוז כי בעל בית הקפה לא רצח אף אחד. בתגובה מרגריטה הזועמת תוקעת את ציפורניה באוזנו של החתול ומאיימת עליו שלא יתערב. מבטה הנודד של פרידה לוכד את פניה של מלכת הנשף, מרגריטה. מבלי לתת את דעתה על כך, מרגריטה מבטיחה לפרידה לטפל בעניינה. הייתה זו חמלה, אשר נכנסת כרוח פרצים עיקשת גם ללבה של מכשפה אשר איבדה כל אנושיות. בעקבות הבקשה של מרגריטה, וולנד שליט האופל והתחתיות, פוטר את פרידה מעונשה.

פי. ג'יי. הארווי "Down by the water"

ניסיתי לפענח את השיר הזה של פולי הארווי לא מעט פעמים. חיפשתי גם ברשת פירושים של אחרים. הדעות על משמעות השיר שונות ומשונות, אך לי תמיד היה ברור כי השיר הוא על עוד אם בעל-כורחה, אומללה, משוגעת, רוצחת. עוד מישהי דמויית גרטכן, פרידה או מרי ווטני (גיבורה של מרגרט אטווד מספרה "לטענת גרייס", אשר נכנסת להריון מגבר אלמוני ומתה כתוצאה מהפלה מחתרתית עקובה מדם, והיא רק בת שש עשרה). היא הטביעה את ילדתה תכולת העיניים מתחת לגשר, היא שמעה את צעקותיה, את חרחוריה וכעת היא זועקת ומחרחרת בעצמה ומתפללת לקחת את בתה חזרה הביתה. השיר מסתיים בלחישה מהפנטת וקורעת אל דגי הנחל: דג גדול, דג קטן, ששוחה במי נהר, בוא תחזור אליי ותחזיר לי את בתי.

I lost my heart, under the bridge
To that little girl, so much to me
And now I moan, and now I holler
She'll never know, just what I found

That blue eyed girl, she said "No more"
That blue eyed girl, became blue eyed whore
Down by the water, I took her hand
Just like my daughter, I'll see her again

Oh, help me, Jesus, come through the storm
I had to lose her, to do her harm
I heard her holler, I heard her moan
My lovely daughter, I took her home

Little fish, big fish, swimming in the water

Come back here, man, gimme my daughter

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,