בנימינה, ערב

שְׁמִי עוֹמֵד בֵּינִי לְבֵין הָעוֹלָם, וְהָעוֹלָם מִתְרַכֵּב אֶל מוּלִי, לוֹבֵשׁ צוּרַת נוֹף מִכָּאן וְלֹא מִכָּאן: עֵץ מוֹרִיק, עָנָן מַאֲפִיר, שֶׁמֶשׁ נֶעֱתֶקֶת.   בְּלֹא שְׁמִי הָיִיתִי בָּעוֹלָם כְּעֵץ, כְּעָב, כְּשֶׁמֶשׁ – בְּרוּרָה.   אַךְ שְׁמִי עוֹמֵד בֵּינִי לְבֵין הָעוֹלָם, הוֹפֵךְ אוֹתִי חָצָץ, תְּלוּלִית, פַּסִּים: מֵאוֹת אֲלָפִים – לָרֹחַב, שְׁנַיִם – לָאֹרֶךְ, אַחַד – מַחְסוֹם.