אחד עשרה ואחד
המאסטר סימן לקרבאט ללכת אחריו. הנר שבידו האיר גרם מדרגות מפותל שהוביל לעליית הגג, בה התגוררו תלמידיו. באורו הקלוש של הנר הראה לתלמיד החדש דרגשי עץ נמוכים, שישה בכל צד. שקי קש, שמיכות וסדינים קמוטים היו מפוזרים באי סדר על הדרגשים. ניכר היה כי עד לפני רגעים ספורים ישנו כאן אנשים, אשר לפתע ניעורו משנתם ונשלחו לעבודה דחופה. רק מיטה אחת נותרה מסודרת בקפידה. המאסטר הצביע על החבילה בראש המיטה. "אלו הבגדים שלך!". לאחר מכך הסתובב ויצא, ואת הנר לקח עמו.
קרבאט נשאר לבד בחושך. הוא התפשט לאט. כאשר הוריד את הכובע מצא מתחתיו זר מקש. רק אתמול הסתובבו להם שלושת המלכים הקטנים בחצרות זרים… כמה מזמן זה היה!
עליית הגג רעדה מרעשים בלתי פוסקים של טחנת הקמח העובדת. למזלו של קרבאט, הוא היה הרוג מעייפות. ברגע שהניח את ראשו על הקר, שקע בתרדמה עמוקה וכבדה. נדמה היה, כי ישן שעות ארוכות.
פתאום נעור באחת מאורו של פנס. הוא הרים את ראשו וקפא מפחד. אחת עשר דמויות לבנות רכנו מעליו… פנים לבנות הביטו בו וידיים לבנות הושטו אליו מכל עבר. "מי אתם?" לחש קרבאט המבוהל. "במהרה תהיה אחד מאתנו" ענתה אחת הדמויות. "אל תדאג, לא נפגע בך" הרגיעה אותו דמות נוספת "אנחנו השוליות של המאסטר". "אתם אחד עשרה במספר?" שאל קרבאט. "כן. ואתה הוא המספר השניים עשר. מה שמך?". "שמי קרבאט. ומי אתה?" . "אני טונדה, בכיר השוליות. אלה מיכאל, מארתן, יורו…" טונדה קרא באוזני קרבאט את השמות של כל השוליות ואז הוסיף "מספיק לעכשיו. לך לישון, קרבאט. אתה צריך לצבור כוחות. כאן בטחנת הקמח יש הרבה עבודה…"
הנערים הלכו כל אחד למיטתו. מישהו כיבה את הפנס ואחרי ברכת לילה טוב עלו הנחירות ומילאו את עליית הגג. בבוקר התאספו כולם בחדר האוכל. כל השניים עשרה התלמידים ישבו לאכול יחדיו ליד שולחן עץ ארוך. כל ארבעה קיבלו קערה עמוקה עם דייסת סולת מתובלת היטב בחמאה. קרבאט המורעב אכל כמו שלושה. אם הארוחות כאן כה דשנות מה רע לשרת כאן!
טונדה, בכיר השוליות, היה בחור נאה עם שיער שיבה, שנראה לא יותר מבן שלושים. עיניו רציניות, עצובות וקולו רגוע וידידותי. קרבאט הרגיש מיד, כי אפשר לסמוך עליו. "נו, לא הפחדנו אותך יותר מידי בלילה?" שאל טונדה את קרבאט. "לא כל כך!". דמויות הרפאים הליליות התגלו באור יום כבחורים רגילים לכל דבר. כולם דיברו סרבית והיו מעט מבוגרים יותר מקרבאט. הילד הרגיש כי רבים מהתלמידים מביטים בו ברחמים. היה זה משונה, אך הוא לא התעכב על כך.
דבר שהפליא אותו יותר היה הבגדים שמצא על מיטתו. הם היו בלויים, אך הלמו את מידותיו במדויק, כאילו נתפרו במיוחד עבורו. בתום הארוחה התעניין קרבאט, מהיכן באו הבגדים ולמי היו שייכים קודם. האחרים ענו לו בדממה. הם הפסיקו לאכול והביטו בו בדכדוך. "אמרתי איזו שטות?" נבהל קרבאט. "ממש לא" הרגיע אותו טונדה "אלו בגדים של תלמיד אחר, שהיה כאן לפניך". "ומדוע הוא עזב? הוא סיים ללמוד כאן?". "כן, הוא סיים…"
לפתע נפתחה דלת הכניסה והמאסטר הזועם פרץ לחדר האוכל. הנערים כבשו את מבטם ורכנו מעל לצלחות. "הפסיקו לפטפט!" נהם המאסטר וקבע את עינו היחידה בקרבאט. "מרבה לשאול, מרבה לבלוע שקרים. ברור? עכשיו חזור אחריי!"
"מרבה לשאול, מרבה לבלוע שקרים" שינן קרבאט וגימגם. המאסטר יצא בטריקת דלת והנערים אט אט חזרו לאכול. אך קרבאט איבד כל תאבון. הוא הביט על הסובבים וחש כי לאיש לא איכפת ממנו. אבל אין זו האמת. טונדה הניד את ראשו בזהירות וחייך אליו חיוך קטן . גל של שמחה שטף את הילד – כמה טוב שמצא לו חבר, כאן בטחנת הקמח.
אחרי ארוחת הבוקר החלו בעבודה. קרבאט קם יחד עם כולם, אך המאסטר עיקב אותו בחדר הכניסה. "בוא אחריי!" ציווה. יחדיו יצאו לחצר. שמש חורפית האירה על העצים הקפואים והאוויר עמד, צלול וקר. הם הקיפו את הטחנה. מאחור התגלתה דלת נוספת. המאסטר פתח אותה והכניס את קרבאט לתוך חדרון קטן עם תקרה נמוכה ושני חלונות זעירים. החדרון כולו היה אפוף אבק של קמח. החלונות, הרצפה, הקירות ואפילו התקרה היו מכוסים בשכבה עבה של אבק אפרפר. "טאטא את החדר!" ציווה עתה, הצביע באצבעו על המטאטא שבפינת החדר ועזב.
קרבאט החל במלאכה. אך הנגיעות הראשונות של מטאטא יצרו ענן אבק כביר. "כך זה לא ילך. כאשר אני מטאטא בצד אחד, האבק עובר לצד השני. חייבים לפתוח חלון!". אך החלונות היו אטומים. מישהו מיסמר אותם עם קרשים מבחוץ. "אולי אנסה לפתוח את הדלת?". גם הדלת נעולה.
קרבאט מתחיל להלום בה בכל כוחותיו. אך הכל לשווא…הוא נפל במלכודת! מצחו התכסה בעגלי זיעה. הקמח שקע על ראשו והדביק את הריסים. גרונו ואפו התמלאו אבק. היה זה כמו חלום בלהות, חלום ללא קץ בו משתוללת סערת קמח. קרבאט נאבק על כל נשימה, ראשו סחרחר ומצחו נחבט בקיר. "אולי כדאי לעזוב? להניח את המטאטא בפינה וזהו? ומה יגיד על כך המאסטר? לא בא לי להרגיז אותו שוב. וחבל לאבד מקום עם אוכל טוב ולינה. אנסה עוד הפעם."
כך טיאטא קרבאט. התקדם בצעדים קטנים מהדלת לחלונות, וחלילה מהחלונות אל הדלת… שעה אחר שעה. נדמה היה כי שנים עברו עליו בטאטוא חסר תועלת. פתאום מישהו משך בדלת משיכה עזה. היה זה טונדה. "צא. אוכלים צוהריים."
קרבאט כשל החוצה והתמוטט על השלג. הוא השתעל ונאבק לנשום. טונדה הציץ לתוך החדרון וניחם את קרבאט: "לא נורא, אחי. כולם התחילו ככה." טונדה מילמל כמה מילים משונות ושירבט סימנים באוויר. בין רגע כל הקמח, עד הגרגר האחרון, התרומם מעלה, כאילו רוח איתנה נשבה בתוך החדר. עננה אפורה התעופפה מעל ראשו של קרבאט ונעלמה בתוך היער.
החדרון הפך נקי ומבריק. עיניו של קרבאט התעגלו בפליאה: "איך עשית את זה?" אך במקום להשיב אמר טונדה: "בוא, קרבאט, יתקרר לנו המרק."