קוֹרְאִים לִי מַלְאָכִין הִפּוּךְ מַרְהִיב, רוֹאִים חַטְּאִי חִבָּה תְּמוּרַת כְּסָפִים הֵם מִתְקַשְּׁרִים, הֵם נִכְנָסִים אֲנִי בְּגוֹן לָבָן-וָרֹד פֶּה קָט, עֵינַיִם יְרֻקּוֹת אֶחָד בָּא וְאַחֵר הָלַךְ

על אף הבחורים שהכרתי בלבבי בודדת נותרתי, אך בראותי אותך, אהבתי פרחה והתחדש עלי עולמי.   כיצד אֶמְנֶה כל מעלותיך? ואתאר כל נפלאותיך? חיפשתי ארוכות מילים מדויקות

אני חלב. אני מזווה אדום ולוהט. אני שְלווה, שלווה כמו אגם עמוק וקפוא. אני אבודה, ולכן אכזרית. אמתיק אהבה. אם תהיה אתי. אני אורבת, אורבת,

דודה טניה, מנקה פשוטה מהעיר אורל, לוחשת לעצמה מילות תפילה: אבוי לארץ וליושביה..* פניה, פנים גסות של איכרה, נראות מעונות וחייתיות. איך אין בה, בדודה

רצות, ממהרות, מועדות נשות אוייבי העם, אוספות בידיים רועדות שקיות עם הדברים שלהן, אשר התפזרו על השלג, אך מפחדות להשמיע קול בכי. מאשה התבוננה סביב.

הוּא עֵט כְּמוֹ עוֹף הַחוֹל מִלַּהַב שְׁמֵימִי עָטוּי שְׁחֹרִים, עִם צָלַב עָלָיו חֲרוּט שְׁמִי הוּא גַּח שְׁטוּף אוֹר, הָדָר וְעֹז תִּפְאָרָה לֹא הֶאֱמַנְתִּי מָה הָאֵל

מתוך "הכל זורם" מאת וסילי גרוסמן # התרגום ריטה קוגן     מאשה הענוגה. הנה נותרה היא ללא גרביוני משי דקים, ללא עליונית סרוגה מצמר כחול. קשה