חצר
מֵעִיר שְׁלֵמָה נוֹתְרָה לִי אַךְ חָצֵר – חוֹלִית, מְסֻרְפַּדָה וּמְקֹרַחַת. מֵחַד חוֹמַת בֵּית כְּנֶסֶת בָּהּ תָּצֵר, וּמֵאִידָךְ שׁוּרַת פַּחִים נִפְקַחַת. חֲצַר בִּנְיָן לִי מְצוּדָה כְּבִירָה,
מֵעִיר שְׁלֵמָה נוֹתְרָה לִי אַךְ חָצֵר – חוֹלִית, מְסֻרְפַּדָה וּמְקֹרַחַת. מֵחַד חוֹמַת בֵּית כְּנֶסֶת בָּהּ תָּצֵר, וּמֵאִידָךְ שׁוּרַת פַּחִים נִפְקַחַת. חֲצַר בִּנְיָן לִי מְצוּדָה כְּבִירָה,
תרגיל בהטיות ופעלים מֵהִתְאַוּוּת גְּמוּרָה לְהִתְאַבְּכוּת גְּמוּרָה מֵהִתְבַּקְשׁוּת גְּמוּרָה לְהִתְבַּטְּלוּת גְּמוּרָה מֵהִתְגַּעֲשׁוּת גְּמוּרָה לְהִתְגַּדְּרוּת גְּמוּרָה מֵהִדָּבְקוּת גְּמוּרָה לְהִדָּחֲקוּת גְּמוּרָה מֵהֶמְיָה גְּמוּרָה לְהַדָּפָה גְּמוּרָה מֵהִתְוַדְּעוּת
שְׁנַיִם הֻצְּבוּ בְּקִדְמַת עֵדֶן מְפֻצַּל־פְּרוֹזְדּוֹרִים־חֲדָרִים, בְּגוּף נִרְכָּן לַמָּסָךְ, עֲטוּי שְׁטָרוֹת כֶּסֶף תַּחַת עֲלֵי תְּאֵנָה. אֱלֹהֵיהֶם הַבִּלְתִּי נִרְאֶה הוּא קוֹד־מְכוֹנָה, הוּא רִיצוֹת־נְפִילוֹת, הוּא שְׁטָרוֹת־כֶּסֶף, וְהַנָּחָשׁ מַגִּישׁ
דַּמְיְנִי לְעַצְמֵךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת אוֹ מִזְדַּמֶּנֶת לִשְׁכוּנָה שֶׁל אֲנָשִׁים עֲשִׁירִים מִמֵּךְ, אַתְּ עוֹבֶרֶת בִּדּוּק בִּטְחוֹנִי. דַּמְיְנִי שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת אוֹ
הָיִינוּ בְּדִיּוּק כְּמוֹכֶם: הָיוּ לָנוּ רָהִיטִים, מַכְשִׁירִים, גִ'ינְסִים וַחֲתוּלִים; הִתְעוֹרַרְנוּ בַּבֹּקֶר, הָלַכְנוּ לָעֲבוֹדָה, חָזַרְנוּ הַבַּיְתָה, רָאִינוּ סִדְרָה, הָלַכְנוּ לִישֹׁן; חָלִינוּ, הִבְרִיאָנוּ, נָסַעְנוּ, חָזַרְנוּ, אָהַבְנוּ וְרַבְנוּ;
לֹא נִחָם, לֹא תָּר וְלֹא דּוֹמֵעַ, כָּךְ חוֹלֵף עֲשַׁן לָבָן – פְּרִיחַת עֵץ הַתַּפּוּחִים. בְּפָז גּוֹוֵעַ, שׁוּב צָעִיר לֹא אֶהְיֶה לָעַד. הֵן פְּעִימָתְךָ תָּאֵט
נִים לֹא נִים לַתַּלְיָנִים בַּלֵּילוֹת. אָז יוֹצְאִים הַתַּלְיָנִים לְבַלּוֹת. מְבַקְּרִים וּמְאָרְחִים זֶה אֶת זֶה וּפוֹתְחִים שֻׁלְחָן בְּרֹחַב חָזֶה. אִיקְרָה, דָּג מְעֻשָּׁן וּבְשָׂרִים, וְקוֹנְיָאק ק.ב. מֵהַמֻּבְחָרִים,
1"הוּא הָיָה פָּקִיד דֶּרֶג-בֵּינַיִם, הִיא הָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁל גֶּנֶרָל…" מַצָּעִים – לִפְרֹשׂ, פֶּחָם – לַתַּנּוּר, חֲמוּצִים-בַּשַּׂר לִקְצֹץ, שֶׁיַּחְזֹר. בָּא פִּתְאוֹם, נִשְׁכַּב וְכָל הַסִּפּוּר, הַגִּיבֶרֶת
הוּא טָעָה. לֹא אֶת הַשִּׁירִים הַפְּשׁוּטִים הֵם רוֹצִים, הֵם רוֹצִים אֶת הַנְּהִירִים. בְּלָשׁוֹן שְׁחוּקָה שֶׁל מַטְבְּעוֹת, בְּנַהֲרוֹת בְּדִידוּת, בְּכָתְלֵי יְרוּשָׁלַיִם. לֹא בִּבְדִידִים נִגָּרִים, לֹא בְּקָתְלֵי
וְאִם תִּפְגֹּשׁ מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל וְקַל, יֶלֶד מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל וּבִלְתִּי נִרְאֶה שֶׁלֹּא תֵּדַע מַהוּ וּמָה שְׁמוֹ קְרָא לוֹ שָׂמִים, יֶלֶד קְרָא לוֹ שָׂמִים וְאִם תִּפְגֹּשׁ
הִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת קֳבָל עַם וְעֵדָה יֵשׁ לָהּ קְרָעִים בְּתוֹדָעָה מִתּוֹכָם מְצִיצִים רֶגֶל תִּינוֹק חֵדֶק שֶׁל דֹּב נְמָלִים מָט לִינֹק עֹקֶץ דְּבוֹרָה שֶׁנִּתְלַשׁ כָּנָף מְפֻחֶמֶת שֶׁל
"אֲנִי בְּכִיס אֲוִיר בֵּין הַשָּׂדוֹת. בְּחַלּוֹן הַמָּטוֹס הִבְהוּבֵי כָּנָף וְיָרֵחַ, מָלֵא וְלָבָן, שֶׁהָפַךְ אֶת מִינוֹ וְעַתָּה שְׁמוֹ לְבָנָה. פַּסדַּק שֶׁל אוֹר מִבַּעַד לַזְּגוּגִית הַכְּפוּלָה מְלַוֶּה
בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה מֵהַסַּדְנָה שֶׁל עֲנָת בְּחֵצִי אַחֲרֵי חֲצוֹת אֲנִי מֵאֵטָה לְיַד הַבַּיִת הַפִּנָּתִי, בּוֹחֶנֶת אֶת חַלּוֹן דִּירַת הַקַּרְקַע, זוֹ שֶׁמְּסֻמֶּנֶת בְּמַפּוֹת גוּגְל כְּאֵיְּר בִּי אֶנְד
שֶׁלֶג הָפַךְ חוֹל. חוֹל הָפַךְ חֹלִי. הֲגִירָתָהּ הִיא מֶטָמוֹרְפוֹזָה טוֹבָה. תְּנוּעוֹתֶיהָ אִבְּדוּ מֵחַדּוּתָן. לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה צוּרָה שֶׁל בָּאוּהָאוּס. לְעוֹלָם תִּשָּׁאֵר En plein air, כְּתָמִים
הוּא חוֹצֶה מִסְדְּרוֹנוֹת בְּפָנִים חֲתוּמוֹת, בְּחֻלְצוֹת מְכֻפְתָּרוֹת, מִלְּבַד הַכַּפְתּוֹר הַתָּלוּי עַל חוּטדַּק מֵעַל כְּרֵסוֹ הַזְּקוּרָה. הוּא נִגַּשׁ אֵלַי מֵאָחוֹר, מֵנִיחַ יָד נִהוּלִית עַל כְּתֵפִי וְגוֹעֵר
(1) הָיִיתִי נְסִיכָה מְצֻיֶּנֶת, לְבָנָה כְּשֶׁלֶג, שְׁחֹרָה כְּעוֹרֵב, אֲדֻמָּה כְּדָם. אִישׁ לֹא שָׁאַל אוֹתִי אֵיךְ זֶה לִשְׁכַּב בַּאֲרוֹן מֵתִים מִזְּכוּכִית בִּשְׂפָתַיִם פְּשׂוּקוֹת לְכָל לָשׁוֹן זָרָה.
(1) גֶּבֶר מְנַהֵל אָסֶרְטִיבִי אִשָּׁה מְהַנְדֶּסֶת חַסְרַת סַבְלָנוּת גָּבַר מְנַהֵל בּוֹחֵן אֶפְשָׁרֻיּוֹת אִשָּׁה מְהַנְדֶּסֶת מִשְׁתַּהָה גֶּבֶר מְנַהֵל עָמוּס עַל כֵּן לֹא עוֹנֶה לְמֵילִים חֹדֶשׁ אַחַר
הַפְּעָלִים לְהֵעָלֵב לְהַעֲלִיב לְהַתְרִיס כְּנֶגֶד לְהִתְבַּצֵּר הָפְכוּ שֶׁלָּהּ וְהִתְפַּצְּלוּ עַתָּה הַמְּפֻצָּלִים שֶׁלָּהּ כְּרוּכִים אֵלֶּה בְּאֵלֶּה וּבָהּ – שַׁבְּלוּלֵי טוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֵי קַנָּאִים פְּקָעוֹת שִיבָּארִי
שֶׁלֶג רַד, שֶׁלֶג רַד, מוּל גְּבִישִׁים זַכִּים בְּרוּחַ פֶּלַרְגּוֹנְיוּם סָרוּחַ מְבַקֵּשׁ חַלּוֹן כְּרוּךְ בַּד. שֶׁלֶג רַד וּבָא אִי-שֶׁקֶט, כָּל דָּבָר מַמְרִיא, נִפְרָד, מַדְרֵגַת סְתָרִים
שֶׁקֶט כְּפַר מְעַטֵּף הָעֵצִים בְּלִי עָלִים, בְּלֹא רוּחַ. הֲאַצְלִיחַ לִכְתֹּב מִבַּעַד דּוּמִיַּת עֲנָפִים מִתְכַּהִים לִקְרַאת לֹבֶן בֶּן עָב, נְכוֹנִים לְאֵרוּחַ, בְּלִיל מִלִּים בְּשָׂפוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, עֲרוּכוֹת
מִין אָדָם הוּא אָפֹר-תָּמִיד בְּהִתְקַפְּלוּת עוֹר בְּהִתַּלְתְלוּת גַּב בִּצְהַבְהַבּוּת כַּף רֶגֶל בְּגַרְמִיּוּת עַצְמוֹת עֶרְוָה בְּחוֹדְרָנִיּוּת צִפֹּרֶן בְּקוֹלָנִיּוּת יְנִיקָה בְּנֶּחְבָּטוּת נִרְטֶבֶת בְּנֶּעֱמָדוּת חֶלְקִית מִין אָדָם
אִמִּי הוֹלֶכֶת וְהוֹפֶכֶת דּוֹמָה לְסָבָתִי, צַוָּארָהּ מִתְרַפֶּה, מָתְנֶיהָ מִתְרַבְּעוֹת, עַל אַף שֶׁקּוֹלָהּ נִשְׁאָר קוֹל יְלָדוֹת. הַהִדַּמּוּת נִכְפֵּית מֵעָלֶיהָ מִבַּעַד לִדְפָנוֹת מִתְעַקְּלוֹת שֶׁל בַּקְבּוּק מְעֻדָּן
(1) אֲלַטֵּף אֶת הַחַיָּה, אֲלַטֵּף אוֹתָהּ דַּיָּהּ, מְעַט מֵעַל עֵינֶיהָ, מֵאֲחוֹרֵי אָזְנִיָּה, בְּקֵפֶל סַנְטֵרָהּ, "טוֹבָה! טוֹבָה, שִׁירָה!" (2) הִיא שׂוֹטֶמֶת בִּי מַּבָּט,
הָעִיר בְּמוֹפְעֵי יַנְקוּת הָעִיר בְּמוֹפְעֵי זִקְנָה אֲנִי בָּעִיר רַכָּה זְקֵנָה אֲנִי בָּעִיר בְּטַיְטְס-יַלְקוּט הָעִיר בִּדְחָק אַדְרִיכָלִי הָעִיר בִּרְצִיחַת שְׁבִילִים אֲנִי
כֹּל חֲתוּלוֹתָיו שֶׁל אָסָף הָלְכוּ טֶרֶם זְמַנָּן, כֹּל אַחַת בְּדַרְכָּהּ. בֻּבִּית הַשְּׁחֹרָה בַּבִּקּוּר הָרִאשׁוֹן אֵצֶל וֶטֶרִינָר נִבְהֲלָה מִכֶּלֶב, שָׂרְטָה וְנִמְלְטָה. כָּל הַלַּיְלָה הוּא שַׂר
גּוּפִי הָפַךְ שֶׁטַח הֶפְקֵר מְפֹרָז, מְצֻלָּק חֲפִירִים לַעֲיֵפָה, מֻשְׁחָת, מְנֻקָּב, הָלוּם גָּז וּמֻפְגָּז, אֲבָל נִשְׁמָתִי כֹּה יָפָה. הִיא עָפָה מִמַּעַל, מְרַחֶפֶת, בּוֹהָה עַל הַגּוּף הַמְּבֻזֶּה,
פַּעֲמוֹן הַזְּכוּכִית נֶעֱכָר, הַדְּפָנוֹת מִתְעַבּוֹת, הָרֹאשׁ – אָסִיר מְסֻחְרָר, הָרֵאוֹת מִתַּאֲווֹת לְמַשָּׁב. עַכְשָׁו יֵשׁ לְהַפְנוֹת אֶת כֹּל תְּשׂוּמַת הַלֵּב לָעֲנָנִים. נַסִּי לִדְלוֹת מִבַּעַד לַדְּפָנוֹת אֶת
בִּיקוּם מַקְבִּיל לְאִמָּא שֶׁלִּי יֵשׁ תָּכְנִית רַדְיוֹ יוֹמִית עַל סִפְרוּת בֶּעָרוּץ רַדְיוֹ מַּמְלַכְתִּי (עָרוּץ שֶׁעָבַר מְתִיחַת אֵיבָרִים וּשְׁמוֹ שֻׁנָּה לְכָאן וּלְכָאן בְּתוֹפֶסֶת הִסּוּס מִפְּאַת אִלּוּץ
אמרתי לה, אמא, אנחנו ב-2017 ולא בתחילת שנות השמונים. אמרתי לה, אמא, היום אנשים חיים עם זה ממש סבבה, לוקחים כמה כדורים ביום ויש להם
(1) מְקַדֵּם הַזָּרוּת שֶׁלִּי הָיָה גָּבוֹהַּ מִדַּי. הַחִבּוּר מִיְּלָדוֹת שֶׁלָּכֶם הָיָה חָזָק מִדַּי. צוֹפַפְתֶּם שׁוּרוֹת: כִּסְּאוֹת הֻצְמְדוּ, בַּרְזֶל הִצְטַלֵּב בְּבַרְזֶל, פְּלַסְטִיק שָׁחַק פְּלַסְטִיק.
הַיִּידִישׁ מֵתָה יַחַד עִם הֵנְיָה בִּתְחִלַּת מַאי 2004 בִּמְעוֹן יוֹם לִקְשִׁישִׁים עַל הַכַּרְמֶל מִדֹּם לֵב. כַּאֲשֶׁר הִתְקַשְּׁרוּ מִבֵּית הַחוֹלִים וּבִקְּשׁוּ שֶׁאַגִּיעַ מִיָּד, כָּעַסְתִּי עַל
שְׁמִי עוֹמֵד בֵּינִי לְבֵין הָעוֹלָם, וְהָעוֹלָם מִתְרַכֵּב אֶל מוּלִי, לוֹבֵשׁ צוּרַת נוֹף מִכָּאן וְלֹא מִכָּאן: עֵץ מוֹרִיק, עָנָן מַאֲפִיר, שֶׁמֶשׁ נֶעֱתֶקֶת. בְּלֹא שְׁמִי הָיִיתִי בָּעוֹלָם
אַחֲרֵי שְׁתִיקָה נוֹסֶפֶת, בַּת חֲצִי שָׁנָה אָבִי הִתְקַשֵּׁר לְסַפֵּר עַל תְּלָאוֹתָיו. הִתְקַשֵּׁר בְּדִיּוּק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, כְּמוֹ אֶחָד שֶׁצּוֹפֶה בְּכוֹכָבִים וְסוֹפֵר הָאִם שְׁלוֹשָׁה. אָמַר: זוֹ עֲלִיָּתִי
לֹא קִרְצַפְתִּי אֶת עַצְמִי כַּנָּהוּג (צִלּוּם אִי לוּ סְטְרַ צְ יָה שֶׁל כַּתָּבַת פְּלִילִים). הִבְרַקְתִּי בְּרָזִים, הִלְבַּנְתִּי כִּיּוֹרִים, שִׁפְשַׁפְתִּי מִשְׁטְחֵי שַׁיִשׁ. בְּתוֹךְ הַדְּלִי שֶׁבְּתוֹךְ
סבתא הלכה בשואה. הלכה לא במובן מתה. הלכה במובן הרגיל. הלכה בשלג בלי נעליים. בהתחלה היו לה נעליים. אבל בא חייל גרמני, כיוון אליה רובה
עוֹרְבִים גְּדוֹלִים עַל הַדֶּשֶׁא מְנַקְּרִים דֶּרֶךְ עוֹלָם. עֲכִירוּת אֲבִיבִית מְרֻגֶּשֶׁת! עַדְשַׁת מִשְׁקָפַיִם כְּפוּלָה! נְבֵלוֹת! בְּגִינְכֶן דִּמִּיתִי חֲגוֹרַת הַצָּלָה לִדְיוֹנוּן, אֶצְבַּע מֻכַּת רַכִיטִיס לְתוֹלַעַת מְעֵי דְּרָקוֹן,
קוֹרְאִים לִי מַלְאָכִין הִפּוּךְ מַרְהִיב, רוֹאִים חַטְּאִי חִבָּה תְּמוּרַת כְּסָפִים הֵם מִתְקַשְּׁרִים, הֵם נִכְנָסִים אֲנִי בְּגוֹן לָבָן-וָרֹד פֶּה קָט, עֵינַיִם יְרֻקּוֹת אֶחָד בָּא וְאַחֵר הָלַךְ
הַמַּחֲלָה נִסְחֶטֶת מִנֶּפֶשׁ בְּזַרְזִיף דַּק, דְּפָנוֹת הַמְּצִיאוֹת מִתְרַחֲבוֹת, בְּדוֹמֶה לִזְכוּכִית בְּחֹם, וְנוֹצַר רֶוַח בֵּינִי לְבֵין הַמְּצִיאוּת. מוֹךְ אָפֹר נִדְחָק לְתוֹכוֹ, מְרַפֵּד, מְבוֹדֵד, אֹטֶם, מְרוֹקֵן מֵאֲוִיר.
הָאֹנֶס שֶׁלִּי יָשַׁן, יָשַׁן מְאֹד, סוּדָר מִצֶּמֶר, מִקְדָּשׁ לְעַכָּבִישׁ, בַּיִת לְעָשׁ. עֶשֶׂר שָׁנִים שָׁכַב בָּאָרוֹן. לֹא עוֹד. אוֹצִיא אוֹתוֹ לִרְחוֹב, עַל אַף שֶׁבֵּינְתַיִם אֵין לִי
זוֹ לָחְמָה בְּשֶׁטַח בָּנוּי גַּם אִם הַמַּאֲרָב שׁוֹכֵן בְּפַאֲתֵי הַפַּארְק גַּם אִם הַהִתָּקְלוּת הִיא עַל הַמִּדְשָׁאָה אוֹ עַל הַשְּׁבִיל שֶׁבֵּין הַבַּיִת לְבֵין הַשָּׂדוֹת זוֹ לָחְמָה
זֶה לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁיֵּשׁ לָךְ בַּיִת שֶׁבּוֹ הַתִּקְרָה מֻנַּחַת הֵיטֵב עַל הַקִּירוֹת וְהָרִצְפָּה נָחָה בֵּינֵיהֶם, נְקִיָּה מֵחוֹל מִבְּלִי לָנוּעַ תַּחַת רַגְלַיִךְ הַחַלּוֹנוֹת שֶׁפּוֹנִים דָּרוֹמָה
בַּסִּיּוּט הֲכִי גָּדוֹל שֶׁלִּי אֲנִי נִבְלַעַת חַיָּה בְּתוֹךְ פִּיהָ הַגָּדוֹל כְּשֶׁל לִוְיָתָן וְהָאָדֹם כַּפֹּת בְּשִׂיא וֶסֶתָהּ שֶׁל נָטַלִי כֹּהֵן וַקְסבֵּרְג. אֲנִי נִבְלַעַת בְּאָזְנַיִם חֵרְשׁוֹת מִקּוֹלָהּ
דַּלְיָה, בּוֹאִי, הַפְלִיגִי אִתִּי, הָפִיגִי הָעֶצֶב הַיַּבַּשְׁתִּי. לֹא כָּל סְפִינָה הִיא כְּלָיָה-מַרִיָה. הָרוּחַ קָמָה עָלְתָה וְהֵרִיעָה. הַמִּפְרָשִׂים כֻּוְנְנוּ לֹא בִּכְדִי. לֵאָה, בּוֹאִי, הַפְלִיגִי אִתִּי,
כַּאֲשֶׁר נִפְעַר בּוֹר בַּאֲדָמָה וְהַחוֹל קָבַר בְּנֵי אָדָם טִפְּסוּ בְּצַעַד מָחוֹל קוֹמָה קוֹמָה קוֹמָה קוֹמָה קוֹמָה לִצְפּוֹת מִמְּעוֹף הָאָדָם בַּבּוֹר בָּאֲדָמָה. הַמּוּזוֹת יוֹשְׁבוֹת
רֹטֶב דָּם מִנִּימֵי אֲהָבוֹת נְבוּלוֹת מַכְתִּים אֶת שׁוּלֵי שִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת, נִסְפַּג בְּסִינַר הַכְּלָיָה וְהַסּוֹד. תִּלְבֹּשֶׁת שֶׁל בְּנוֹת כִּתּוֹת הַיְּסוֹד – שִׂמְלַת צֶמֶר חוּמָה, סִינַר נַיְלוֹן לָבָן –
לִנְעֹץ נִיב וְשֵׁן בְּגוּפַת אֲפַרְסֵק שֶׁיַּגִּיר מִדָּמוֹ עַד חֹד הַמַּרְפֵּק, לְהָטִיל סִירוֹפּ שֶׁתֶן עַז, מְרֻכָּז, לְהַסְפִּיג בּוֹ נְסֹרֶת בָּמַת הַקִּרְקָס, לִרְקֹעַ פַּרְסָה מְשֻׁלֶּשֶׁת מַסְמֵר בְּיַשְׁבָן
כִּי לָמָּה נִצְרְבוּ בָּךְ יִסּוּרִים? הֵן גַּבּוֹתַיִךְ גְּשָׁרִים פְּתוּחִים בְּלֹבֶן לֵילוֹת שֶׁל יָם אַחֵר, שֶׁפְּתָיַיִךְ – שְׁבִיל בַּאֲדָמָה שְׁחֹרָה שֶׁמַּצְמִיחָה חִטָּה וּבֻּסְתָּנִים. הֵן צַוָּארֵךְ בַּרְבּוּר
לְקַחְתֶּם אֶת הַיְּלָדִים. נוּמוּ, נוּמוּ, נִים. לְקַחְתֶּם לְבָתֵּי חוֹלִים. נוּמוּ, נוּמוּ, נִים. אֲמַרְתֶּם – "מֵתוּ הַ'יְּלָדִים". נוּמוּ, נוּמוּ, נִים. וְהֵם בָּשָׂר לַתּוֹתָחִים. נוּמוּ, נוּמוּ, נִים.
עָלִיתָ עַל הָרַכֶּבֶת הַלֹּא נְכוֹנָה מֵרְצִיף חֲלוֹמְךָ. חָשַׁבְתָּ – רַכֶּבֶת לִבְאֵר שֶׁבַע, אַךְ הָיְתָה זוֹ רַכֶּבֶת לְאַפְרִיקָה. חִפַּשְׂתִּי לַשָּׁוְא מִמְחָטָה לְבָנָה לְנַפְנֵף לְךָ לְשָׁלוֹם מֵרְצִיף
אֶצְלִי בַּמִּטְבָּח אָזְלוּ סִפּוּרֵי הַגְּבוּרָה. עַל רָאשֵׁי אֲרוֹנוֹת שֶׁהִשְׁחִירוּ בְּדִירָתִי הַשְּׂכוּרָה הֶעֱמַדְתִּי צְבָא צִנְצָנוֹת עִם עִטּוּרֵי אֹמֶץ בְּחֹמֶץ, שָׁמִיר וְשִׁנֵּי שׁוּם תּוֹתָבוֹת. קַח וְהַנָּח צִנְצֶנֶת בֵּין אָזְנַיִךְ הַמְּכֻרְסָמוֹת,
(1) רֵישׁ רוֹצֶצֶת בָּרְחָה מִסִּפּוּר אַהֲבָה וְהָפְכָה אוֹתוֹ לְסִפּוּר אַהֲרַע. רַעַל. רִיק. רִשְׁעוּת. רְמִיסָה מְרֻבֶּבֶת. הוֹ אֱלֹהִים, אֵיפֹה הִיא צֶלַע הַחֶמְלָה שְׁתִיתֶן לִי וְתַהֲפֹךְ
(1) הַבּוּרְגָּנוּת תִּלְעַס בְּשִׁנַּיִם נוֹחוֹת אֶת הַנְּעָרוֹת הָאֲפֵלוֹת שֶׁמִּתְקַבְּצוֹת לְעַשֵּׁן בְּפִנּוֹת הַמַּרְתֵּף, וּבִגְדֵיהֶן הַקְּרוּעִים חוֹשְׂפִים בִּרְכַּיִם קְטַנּוֹת, גְּרוּמוֹת. הִיא תִּבְלַע אֶת נַעֲרִי הִבִּיט שֶׁעוֹרָם מְסֻמָּן
(1) לֹא אֵדַע מֶה הָיָה כָּאן פַּעַם. לֹא יוֹדַעַת מָה יֵשׁ כָּאן הַיּוֹם. רַק קוּרֵי עַכָּבִישׁ סְמִיכִים נִדְבָּקִים זֶה לְזֶה וְאֵלַי בִּמְקוֹם הַמְּצִיאוּת. לֹא
בְּמַחֲלָתוֹ נִקְשַׁר אֶל סוֹרְגֵי מִטָּתוֹ שֶׁעוֹלִים וְיוֹרְדִים בִּלְחִיצָה. הָעִדְכּוּנִים שֶׁלּוֹ מִסְתַּכְּמִים בְּצִיּוּן הַפְרָשׁוֹתָיו וּתְנוּדוֹת חֻמּוֹ. גּוּפוֹ הָרוֹפֵס בּוֹגֵד בּוֹ – עוֹד וְעוֹד יוֹם. הוּא נוֹדֵד
דֶּרֶךְ הָאֵיבָרִים הַפְּגוּעִים עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ מַעֲלִיּוֹת מְדַבְּרוֹת, נִגְמֶרֶת בְּתוֹךְ מִסְפְּרֵי חֲדָרִים מִתְחַלְּפִים. הַזֶּרֶת שֶׁלְּךָ – זוֹ שֶׁל רֶגֶל יְמִין נוּעַ תָּנוּעַ, כְּמוֹ מֶטְרוֹנוֹם שֶׁקּוֹצֵב, אַךְ
חֹפֶן מָזוֹן – רֵיחוֹ חַד וְחָרִיף, כַּף יָד שֶׁאַךְ תְּגַשֵּׁשׁ, לֹא תַּרְעִיף. כֹּה מְעַט צָרִיךְ חֲתוּל רְחוֹב, כֹּה מְעַט. אַרְגָּז מִקַּרְטוֹן עִם מַגֶּבֶת-סְחָבוֹת לִכְרֹךְ
יוֹם הַדִּין לֹא מְסַפֵּר מִבְּעוֹד מוֹעֵד שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין. הוּא בָּא לְלֹא אוֹתוֹת עַל מִצְחוֹ, לְלֹא דְּרָגוֹת עַל כְּתֵפָיו. הַחוֹל שֶׁדָּבַק בְּסוּלְיוֹת מַגָּפָיו נוֹשֵׁר עַל
(1) כָּל הַשָּׁחֹר אֶצְלִי. הַכֹּל שָׁחֹר בַּחוּץ. הַמַּיִם הָעוֹמְדִים בַּכּוֹס – שְׁחֹרִים. גִּזְעֵי שִׂיחֵי פָּפָּיָה בְּחָצֵר – שְׁחֹרִים. הָעֲנָנִים שְׁחֹרִים. הָאֲלֻמּוֹת שֶׁל אוֹר – שְׁחֹרוֹת.
מָה יֵשׁ בּוֹ בַּמָּוֶת בְּטֶרֶם־עֵת (וְאֵיזוֹ מִין עֵת הִיא שֶׁלֹּא בְּטֶרֶם) שֶׁמֵּמִיר הַקְלָטָה לְאוֹב מְהַדְהֵד, לְעִקְצוּץ רַפָּאִים, לְבִדְיוֹן מֶתַח־זֶרֶם? מוֹת־פִּתְאוֹם? בַּשֵּׁנָה? תַּחַת דֹּק גַּעֲשִׁי שֶׁבָּזְקָה בְּאַחַת אֲדָמָה מְשֻׁגַּעַת? שׁוּב לַקּוֹל הַמֻּקְלָט־אָנָלוֹגִית אַקְשִׁיב, אֲחוּזַת מְבוּכָה, חֲרֵדָה מִלָּגַעַת. וְאֶבְהֶה, עֵת
עֵת הָיִיתִי קְטַנָּה, חָשַׁבְתִּי שֶׁאָמָּנוּת הִיא תּוֹצָאָה שֶׁל בְּחִינָה מְדֻקְדֶּקֶת שֶׁאֵין בָּהּ מִקְרִיּוּת, שֶׁכָּל שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהּ הוּא תּוֹצָאָה שֶׁל תְּשׂוּמַת לֵב וְהַנָּחוֹת מֻקְדָּמוֹת וּבְרוּרוֹת. עֵת
מִי אַתְּ? – אֲנִי לֹא כְלוּם: אִיּוּר שֶׁל כְּפוֹר עַל פְּנֵי זְגוּגִית מָטוֹס, מִלָּה בִּלְשׁוֹן גָּלוּת בְּפֶה בָּלוּם, עֵינַיִם בְּלִי אִישׁוֹן, סַרְגֵּל עָקוּם, שְׁיכַר בָּשָׂר שֶׁלֹּא יָדַע
וּכְשֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים מוֹתִי יִצְנַח מֵהַשָּׁמַיִם, שִׁמְךָ יִפְרַח בַּעֲצַלְתַּיִם מֵאֵיבָרַי הַנִּרְדָּמִים.
אַהֲבָתִי שׁוֹלַחַת יַד בֶּטוֹן לְעֵבֶר בְּנֵי חֲלוֹף וּמַטְבְּעוֹת, אֵינָהּ יוֹדַעַת שׂוֹבֵעַ, לֹא שׁוֹקֶטֶת, קְטוּעַת גַּפַּיִם תַּחְתּוֹנוֹת בְּתוֹךְ עֶגְלַת נָכִים כְּבֵדָה וּמְקַרְטַעַת, חוֹרֶתֶת זוּג שְׁבִילִים עַל
הַבֹּקֶר, בֹּקֶר שֶׁמֶשׁ חָרְפִּית מְסֻיֶּגֶת וּתְכֵלֶת רַכָּה, אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ בִּמְיֻחָד, הָעִיר. אַתְּ נוֹשֶׁפֶת עָלַי הֶבֶל אַלְפֵי חַיִּים שֶׁהָיִיתִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת וְאֵינֶנִּי. אִישׁ הַיּוֹשֵׁב בִּקְצֵה
זֶה הַשּׁוּק. אֵלֶּה הַחֲתוּלִים שֶׁנָּעִים חֶרֶשׁ בֵּין דּוּכָנָיו הַמִּתְקַפְּלִים בִּמְחִי יַד הָרוֹכְלִים, בִּקְרִיאָתָם הַחוֹתֶמֶת אֶת יוֹם עֲמָלָם הַצָּרוּד. זוֹ הָאִשָּׁה בְּקַן כִּסְּאָהּ הַגָּבוֹהַּ שֶׁטּוֹבֶלֶת קְצֵה
אַתָּה יָשֵׁן אִתִּי אֶצְלִי בָּרֹאשׁ, בַּגּוּף, בַּלֵּב, עַל קְצוֹת הַבְּהוֹנוֹת, עַל הַפְּלוּמָה הַבְּהִירָה בָּעֹרֶף. אַתָּה קַיָּם וְאַךְ אֶצְלִי בָּרֹאשׁ, בַּחֲלוֹמוֹת, בַּיְּקִיצָה טְרוּטָה, דּוֹאֶבֶת, מְאֻחֶרֶת, בְּחִלּוּפֵי אוֹרוֹת שֶׁל
אַתָּה עוֹמֵד יָחֵף וּבוֹלֵעַ כּוֹכָבִים וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהֵם נוֹפְלִים סְתָם כָּךְ וְאָמַרְתִּי בְּקוֹל רָם: מִשְׁאָלָה וְאָמַרְתִּי בְּקוֹל: אוֹתְךָ וְשָׁכַחְתִּי שֶׁאָסוּר לְהַגִּיד (בְּקוֹל) נִרְדַּמְתָּ עַל בֶּטֶן מְלֵאָה כּוֹכָבִים
קְרִיאָה שֶׁל חֲסִידָה עַל גַּג בֵּיתִי אַךְ לְעִתִּים תָּפַר אֶת הַדְּמָמָה. וְאֵם תַּקִּישׁ אֵי פַּעַם עַל דַּלְתִּי, נִדְמֶה לִי, כִּי אֲפִלּוּ לֹא אֶשְׁמַע. אנה אחמטובה
[1] הקציצה נראית קטנה, אבל היא ממלאת את הצלחת, את הראש שלי, את היקום. העולם הפך להיות גוש חום-אדמדם, מעט לח ובתוכו נעוץ הדבר השנוא
לִרְקֹד עַל דַּם זוֹ מְלָאכָה מְסֻבֶּכֶת, כִּי הַדָּם מִשְׁתַּנֶּה לְלֹא הֶרֶף, מַחְלִיף מַצְּבֵי צְבִירָה. תְּחִלָּה הוּא חַם וְגָדוּשׁ. מַחְלִיקִים עָלָיו בְּקַלּוּת, נִצְבָּעִים בּוֹ מַהֵר, בְּנָקֵל.
אֶקַּח אֶת כָּל הַשִּׁירִים וְאֶמְחַק מֵהֶם אֶת הַמִּלָּה "אֲנִי". אַחֲרֵי הַמְּחִיקָה יִשָּׁאֲרוּ שׁוּרוֹת שֶׁהֵן תַּחֲרָה פְלֶמִית: תַּבְנִיּוֹת נָאוֹת שֶׁל רְוָחִים, שֶׁל אֲוִיר לָבָן, שֶׁל נוֹכְחוּת
וְכָל הַקַּיִץ הַזֶּה הָיָה רַק לַיְלָה רַק חֹשֶׁךְ-בֶּן-אָדָם בְּתוֹךְ סְדִינִים רַק אֶצְבָּעוֹת, פִּרְקֵי כַּף יָד, כַּפּוֹת רַגְלַיִם הַמִּשְׁתַּפְשְׁפוֹת זוֹ בְּזוֹ כְּמוֹ חֲתוּל רְחוֹב צָמֵא בְּעוֹד
A well-known fable from the philosopher Schopenhauer, a story that Freud liked to cite. It tells about the dilemmas of closeness between porcupines who must
פֶּתַע נִהְיֵיתָ תַּחֲנַת מֶטְרוֹ קוֹלְךָ הָפַךְ לִהְיוֹת קוֹל מְכוֹנָה – נִנּוֹחָה, מְעַנָּה Mind the gap שׁוּב לֹא מְאַהֵב אֶלָּא תַּחֲנַת מֶטְרוֹ לוֹנְדּוֹנִית מְנֻמֶּסֶת, מִרְשַׁעַת, לָקוֹנִית
אִינְטִימִיּוּת פְּגוּמָה וּמְקֻדֶּשֶׁת שֶׁל חַדְרֵי אַמְבָּט שֶׁל אֲנָשִׁים זָרִים: לַחוּת עַל שְׁטִיחוֹנִים – חֲמַצְמַצָּה, עִקֶּשֶׁת וְשַׂעֲרָה כֵּהָה עַל דֹּפֶן כִּיּוֹרִים, סִימָן שֶׁל בְּהוֹנוֹת שֶׁנִּמְתְּחוּ בְּלִי
אֵיזֶה לֵב יֵשׁ לַיָּם? וּמָה עוֹשָׂה קוּקִיָּה בְּמֶשֶׁךְ חֲמִשִּׁים וְתֵשַׁע דַּקּוֹת בְּתוֹךְ בַּיִת לְלֹא חַלּוֹנוֹת? אֵיזֶה לֵב יֵשׁ לַמַּאְפֵּלְיָה? וְאֵיךְ מַרְגִּישָׁה הַמַּטְרִיוֹשְׁקָה הַקְּטַנָּה בְּיוֹתֵר, הָאַחֲרוֹנָה
(1) הַקַּיִץ הַזֶּה אוֹזֵל מֵאֵיבָרַי: טִפּוֹת כְּבֵדוֹת שֶׁל וֶסֶת מִתְאַחֶרֶת, דָּגִים שֶׁמְּקַפְּצִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּתוֹךְ שַׁמְנוּנִיּוּת שֶׁל מֵי מָרִינָה וְעֵדֶר עֲנָנִים דְּשֵׁנִים, שְׁחֹרִים שֶׁמִּתְקַבְּצִים מֵעַל פִּטַּמְתָּ הַוֶּזוּב.
פִּלְפְּלִים אֲדֻמִּים חֲרִיפִים – דִּגְלוֹנִים עַל גַּבֵּי עֲנָפִים חֲשׂוּפִים שֶׁל שִׂיחַ – סָפֵק מְבֻיָּת סָפֵק בַּר – קִשּׁוּטֵי עֵץ חַג הַנִּפְטָר. יְרִיעַת בַּד כְּחֻלָּה שֶׁל
שַׂקִּית וּבָהּ סֻכָּרִיּוֹת שֶׁל זְמַן צִבְעוֹנִיּוֹת, מָרוֹת שֶׁמַּגָּעָן – קִפּוֹד יַמִּי קֵהֵה-קוֹצִים, רָפֶה עַל הַלָּשׁוֹן, בְּתוֹךְ חֲלַל הַפֶּה. תַּמְצִית שֶׁל שִׁכְחָה בַּשִּׁרְיוֹן שֶׁל צֶבַע מַאֲכָל
מְלָאכָה מְבַלְבֶּלֶת – אֲרִיגַת חוּטֵי דַּיָּג שְׁקוּפִים שֶׁל אִינְטִימִיּוּת, בְּסוֹפָם קְרָסִים חֲשׂוּפִים בְּלֹא פִּתָּיוֹן. קִמְטֵי עֶצֶב עַל הַמֵּצַח שֶׁלְּךָ קוֹרְאִים לְאֶצְבְּעוֹתַי: הַחְלֵקְנָה, הַחְלֵקְנָה אוֹתָנוּ. כְּשֶׁאַתָּה
קַח אֶת יָדִי, מַלָּח, וְהִצָּמֵד אֶל קַשְׂקַשֵּׂי זְנָבִי. נִשְׂחֶה-נִצְלֹל בֵּין מְצָרִים בִּדְמוּת מִפְלֶצֶת שְׁאוֹל. הַיָּם עוֹלֶה. אַל לָנוּ לְאַבֵּד נְתִיב מִלּוּט, כִּי פְּנֵי הַיָּם גְּבוֹהִים
אחרי כתשע שנות בלוג ושלושים שנות כתיבת שירה בכל שפה שידעתי הוצאתי לאור ספר שירה ראשון ניתן למצוא אותו באתר האינדיבוק ובחנויות ספרים נבחרות
וְעַל נֹחַם גּוּפְךָ וְעַל מֶתֶק שְׂפָתַיִךְ אֲשַׁלֵּם בְּדַקּוֹת צִפִּיָּה דּוֹמְמוֹת. רוּחַ קוֹצֵר צְפוֹנִית מַחְסִירָה מִלּוֹתַיִךְ שֶׁעַל לוּחַ לִבִּי מֻנָּחוֹת וְהוֹמוֹת. לְאֵלֵי מֵיתָרִים סְגִידָתְךָ יוֹם
תּוּגַת שְׁקִיעָה מָעֲדָה עַל רְצִיף דַּיָּגִים. נִתְפְּסָה בְּרִשְׁתָּם עַל אַף שֶׁחָלְפָה בְּמִקְרֶה. הָאֵלִים שָׁלְחוּ לְשׁוֹן שִׁכּוֹרִים אֶל הָהָר – זְכוּכִית כְּחַלְחַלָּה. הַיָּם הַיּוֹנִי לִחֵךְ כַּף רֶגֶל
בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לַהַפְלָגָה הַיָּם מִשְׁתַּלֵּט לָךְ עַל הַנֶּפֶשׁ. אַתְּ נִהְיֵית אִטִּית וְהַמִּלִּים שֶׁלָּךְ מִשְׁתַּתְּקוֹת. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לַהַפְלָגָה הַשֶּׁמֶשׁ מִשְׁתַּלֶּטֶת לָךְ עַל הַפָּנִים, הַזָּוִיּוֹת שֶׁלָּהֶן מִתְחַדְּדוֹת
קוּרֵי עַכָּבִישׁ שֶׁל הִתְאַהֲבוּתִי קוֹפְאִים בְּחַמְסִין פְּתוֹתֵי אוֹכְרָה חוֹמְקִים מַעְלָה בִּמְקוֹם הַשָּׁמַיִם עֶצֶב קַיִץ מְלַחֵךְ אֶת הָעוֹר הַיָּבֵשׁ בִּלְשׁוֹן נְיַר זְכוּכִית וּמַבְזִיק נְמָלִים עַל כְּתֵפַי
אֵין בְּגָדִים נְכוֹנִים לְמַעֲשֵׂה אַהֲבָה עַל כֻּלָּם לְהִקָּרַע וּלְהִשָּׁלַח לַפִּנָּה הַמְּאֻבֶּקֶת שֶׁל הַסַּפָּה לְהִדָּחֵק לַסֶּדֶק שֶׁבֵּין כָּרֵי הַמּוֹשָׁב לְהִכָּתֵשׁ בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם מְסֹרָגוֹת שְׁתִי וָעֵרֶב וְלֵיל
(1) בְּלֵיל הַחַמְסִין הַזֶּה כְּשֶׁהַצֹּרֶךְ בְּגוּף אַחֵר מִשְׁתּוֹלֵל בְּתוֹכִי כְּמוֹ מַעֲרֶכֶת תֻּפִּים מֻפְרַעַת כְּמוֹ בָּלָלַיְקַת עֶרְוָה אֲנִי מְיַלֶּלֶת בּוֹא בּוֹא נְטֹשׁ אֶת הָאִשָּׁה הַשְּׁגוּיָה
הַיְּחִידָה שֶׁאוֹדֶה בְּפָנֶיהָ כִּי הִתְאַהַבְתִּי בּוֹ קְצָת וְלַשָּׁוְא תִּהְיֶה הַמַּרְאָה בַּמִּקְלַחַת הִיא תִּתְכַּסֶּה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל אֵדִים וְכַאֲשֶׁר אֶרְשֹׁם אֶת שְׁמוֹ בְּאֶצְבַּע עַל דַּף הַזְּגוּגִית הַטִּפּוֹת
סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁלִּי לֹא נָהֲגָה בְּרֶכֶב וְלֹא הֵשִׁיטָה מִפְרָשִׂית. סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁלִּי עָשְׂתָה לְבֵיתָהּ וְלֹא פִּרְנְסָה מִשְׁפָּחָה. הִיא יָלְדָה יְלָדִים וְשָׂרְדָה מִלְחָמוֹת. סָבְתָא שֶׁלִּי
עֵת צָלַע יְמִינְךָ הַנֻּקְשֶׁה-הַשְּׁפוּפָה שָׁקְעָה בְּבָשָׂר שָׁדִי הַשְּׂמָאלִי הָרַךְ-הַנִּפְרָשׂ, כָּל מָה שֶׁיָּדַעְנוּ עַל זָכָר וּנְקֵבָה הִתְבַּלְבֵּל וְנִבְלַע בְּתוֹךְ בּוֹר הַנִּפְעָר בִּנְפִילַת הַמִּגְדָּל. חֲרַכֵּי עֵינַיִךְ מִלְּאוּ
קוֹרְט קוֹבּיֵין חָדָשׁ צוֹמֵחַ בְּתוֹךְ רֶחֶם אִשָּׁה הֹדּית נְטוּלַת שֵׁם. אַחֲרֵי שֶׁיִּתְאַבֵּד, דְּיוֹקַן הוֹרָיו הַקּוֹנִים יְעַטֵּר סֶרֶט דּוֹקוֹ-פּוֹלְשָׁנִי, זוֹכֶה פֶסְטִיבַל סַנְדָנְס. רְאֵה, יַלְדִּי – הַסּוֹחֲרִים
מּוֹטוֹרִיקָה עֲדִינָה שֶׁל שָּׂפָה אָבְדָה לִי לִפְנֵי אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. הַמִּלִּים שֶׁנּוֹתְרוּ, אֵלֶּה בְּנוֹת הָאָרֶץ הַיְּשָׁנָה, הֵן מִלּוֹת שִׁגְרָה. הַמִּשְׁפָּטִים – מִשְׁפְּטֵי יוֹם יוֹם. אַךְ
אֶזְכֹּר אוֹתָךְ, אִיקַרוּס, וְלֹא מִפְּאַת לֶכְתֵּךְ (סִלְחוּ לִי בְּרוֹיְגֵל, אוֹדֶן וְהָאִכָּר – עֵד חֲרִישִׁי קוֹצֵר הַשִּׁבּוֹלִים). כָּל זִכְרוֹנִי הוּא עַל כָּנָף בּוֹהֶקֶת – מַצְנֵחַ מְאַוְשֵׁשׁ
כְּכָל שֶׁמִּתְקַדְּמִים עַל קִינְג ג'וֹרְג' לֵכִּוּוּן אַלֵנְבִי, הָאֲנָשִׁים נִהְיִים אֲמִתִּיִּים יוֹתֵר. הַלִּטּוּשׁ נוֹטֵשׁ אֶת בִּגְדֵיהֶם וְעֵינֵיהֶם מַבִּיטוֹת לְעֵבֶר הָאַחֵר וְלֹא נְעוּצוֹת בַּמַּלְבְּנִים הֲדָקִים. כְּכָל שֶׁמַּעֲמִיקִים
(1) המשורר זועק להכלה מתוך שער ראשו שלא נחפף ימים. כריך של קוטג' וחמלה נבלע בעייפות בין לסתותיו. הפירורים של תמול שלשום אוספים
הַגֶּבֶר שֶׁאָהַבְתִּי כָּל שְׁנֵי יְמֵי חַיַּי אוֹהֵב אִשָּׁה אַחֶרֶת מֵאָז שֶׁהָיָה בֶּן עֶשֶׂר וְאַרְבַּע. לָהּ הִמְצִיא שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים וְסֵפֶר שִׁירָה אֶחָד. אֶצְבְּעוֹתַי אוֹרְגוֹת עוֹרְבִים. הֵם
אֲנִי מַעֲנִיקָה בָּמָה לְאֶרֶז אֶפְרָתִי. אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ שִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר. גָּבְהָהּ כְּתִשְׁעִים. בָּמָה תּוֹצֶרֶת איקאה וּשְׁמָהּ שְׁרַפְרַף. אֲנִי מַעֲנִיקָה מִיקְרוֹפוֹן לְאֶרֶז אֶפְרָתִי, אַךְ בִּמְקוֹם חוּט חַשְׁמַל
לוֹמֶדֶת לְהַרְפּוֹת פָּנִים וּמַחְשָׁבָה, לָשׁוֹן וּבְהוֹנוֹת. הָאֲדָמָה תַּחְתַּי סוֹפֶגֶת אֶת גּוּפִי שֶׁנָּח וּמִתְפַּשֵּׁט, כְּמוֹ טִפָּה דְּשֵׁנָה. קוֹלֵךְ מַפְצִיר "חֶמְלָה". אֶצְבְּעוֹתַיִךְ קַלּוֹת וּמַגָּעָן מַרְנִין כָּל לֵב
לֹא, לֹא נוֹלַדְתִּי כָּאן. כָּאן לֹא אֶבְנֶה בֵּיתִי. לֹא בַּיִת – דִּירָה: קִירוֹת, סְדָקִים וְקִלּוּפִים. יָבוֹאוּ חֲבֵרִים (יַלְדֵי כָּל הָעוֹלָם), יִשְּׁבוּ לְהִתְאָרֵחַ, צְפוּפִים עַל קַו
מֶרְחַב הַנְּשִׁימָה שֶׁלְּךָ, כִּנֶּרֶת, שׁוֹטֵף הַנֶּפֶשׁ בְּסֶגוֹל-צָהֹב. חַמָּה בִּמְבוֹאָהּ – דְּמוּמָה, בּוֹעֶרֶת – מֵעַל מַרְאַת פָּנַיִךְ חַגָּהּ. נוֹף מְרַצֵּד נִבְרָא. הַדֶּרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת, שְׁחֹרָה וּזְהֻבָּה, מוּל
Баю-баюшки-баю, Не ложися на краю. Придет серенький волчок И ухватит за бочок. נוּמִי נוּמִי, פָּעוֹטָה. אַל תְּשַׁנִּי עַל קְצֵה מִטָּה. כִּי בְּלֵיל זְאֵב יָבוֹא
וְגֵר תִּהְיֶה בְּאֶרֶץ כְּנַעַן – פְּלִיט יַלְדוּת רוּסִית קְפוּאָה, תִּלְמַד כֵּיצַד לָמוּת לְמַעַן, כֵּיצַד לִחְיוֹת מִפַּעַם לְפַעַם עוֹד יוֹם אֶחָד לִרְפוּאָה. וּתְשַׁרְבֵּט בְּיַד זוֹעֶפֶת
פָּגַשְׁתִּי אִישׁ דֹּב. פַּרְוָתוֹ שְׁחֹרָה וּמְדֻבְלֶלֶת, וְנִיבָיו מִתְחַדְּדִים עֵת הוּא נוֹגֵס בִּבְשַׂר אִשָּׁה. הוּא גָּרוּשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וְכָל אִשָּׁה שֶׁפָּגַשׁ מֵאָז גּוֹרֶמֶת לוֹ לְהֵחָנֵק כְּאִלּוּ
אָדָם לָבוּשׁ אֵיךְ יִתְעַלֵּס? לָכֵן נוֹעַדְתִּי לְהִתְפַּשֵּׁט מֵעוֹרִי, בְּשָׂרִי וְעַצְמוֹתַי. אִשָּׁה לְלֹא בָּשָׂר אֵיךְ תִּתְעַלֵּס? לָכֵן נוֹעַדְתִּי לְהִתְכַּסּוֹת בְּרִקְמוֹת שֻׁמָּן, שְׁרִיר וְשֵׂעָר מִכָּאן וּמִכָּאן.
מַתִּי עוֹד וָעוֹד קְצָת בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּלְקַחְתִּי לְבֵית הוֹרֶיךָ. כִּי אֵין זֶה בַּיִת לָגוּר בּוֹ, אֶלָּא מַחְסַן זִכְרוֹנוֹת, וּבוֹ כָּל חֵפֶץ סִימְבּוֹל לִדְבַר מַה שֶּׁאָסוּר שֶׁיִּשָּׁכַח.
כַּמָּה מֵעֵט צָרִיךְ אָדָם: אַךְ יָד, חִבּוּק, מָרָק (וְחַם), חִיּוּךְ, עֵינַיִם מַבִּיטוֹת, הַרְבֵּה שְׂפָתַיִם, קָרְטוֹב רֹק, גּוּף שֶׁנִּצְמַד בְּמִין עֲוִית וּנְסִיקַת גְּמִירָה רִגְעִית.
הָרֵי יַרְדֵּן מַלְבִּינִים תַּחַת קָרַע עָנָן. הַשְּׁבִיל מְטַפֵּס.
כֹּל הַקְּרָבוֹת כֻּלָּם הוֹלְמִים בְּתוֹכֵחָה – תֻּפֵּי מִלְחָמָה חֲלוּדִים. גּוּפוֹת הַמֵּתִים הַבְּשֵׁלוֹת פּוֹשְׁטוֹת בְּתוֹכְךָ עוֹר, עֲצָמוֹת, גִּידִים. אַתָּה מַעֲטֶפֶת אָדָם, שֶׁנּוֹהֵג לְהַבִּיט בַּמָּוֶת בְּעַיִן פִּקּוּחָהּ.
הוא מונח במיטתי – ציור של קרוואג'ו – ואור בוקר מהוסס מטפטף על אלכסון גופו. ידיו נמות מתחת לראשו, ותלתליו הרכים מְצִלִּים על פני מלאך איטלקי
חַיָּל מְשֻׁחְרָר נֶהֱנֶה לְהַכְאִיב לְנָשִׁים בְּשֵׁרוּתוֹ לָמַד לְהָנִיחַ גּוּפוֹת הַמְּחֻסָּלִים בֵּינוֹ לְבֵין הַגּוּף הַנָּשִׁי הָעֵירֹם מִתְחַלֵּף הַמִּטָּה קְבוּעָה בְּרִצְפַּת חֲדַר הַשֵּׁנָה הָרֵיק מֵחֲפָצִים יֵשׁ מַסְפִּיק
פסנתר – שלד עץ סדוק ונוקשה – ניצב בשדות מכוסי ערפל. דוושה של לֶגָטוֹ בּוֹדָה צליל אפל, וקור דוקרני בגפיים פּוֹשֶׂה. אך שני אשוחים
"הַמָּוֶת לֹא קוֹרֶה בִּזְמַן שֶׁאַתָּה לוֹחֵץ עַל הַהֶדֶק" – הוּא אוֹמֵר לִי בְּקוֹל מָדוּד, עֵת יָדָיו נִנְעָצוֹת יִתְדוֹת-יְתֵדוֹת בִּבְשָׂרִי. "הוּא מַבְשִׁיל לְאַט, כְּמוֹ רִמּוֹת שֶׁל
אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה. אַתָּה שׁוֹמֵעַ, אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה. יָדַי לָמְדוּ כֵּיצַד לְשַׁחְרֵר אֲחִיזָתָן מִזֶּה וּמִזֶּה, וַאֲנִי
עת נולדתי, אמי טבלה את גופי במימי הסבל הפיוטי. ימים ארוכים טבלה את גופי. הלוך וטבול טבלה את גופי. פן אדע שמחה מה היא, פן
רגעי ים עטופים במפרש מרשרש מְשִׂיחִים על נשים-בתולות עם זנב-דג וגברים-מלחים. ועיניים תכולות מבזיקות עוד חיוך בעד דֹּק של רשת קרניים צפופות, של קמטוטי צחוק.
חרוזים מושחלים לאיטם על גבי חוט חיי. חוליות של חווה ואדם, מתווספות עד בלי דיי. אך עליי לשמר הגמישות של החוט העמוס. הם הולמים ונוֹקְשִׁים
אִלּוּ הָיוּ מוֹנִים אֶת כָּל הַפְּעִימוֹת, שֶׁהֶחְסַרְתִּי בְּגִינְךָ, הָיוּ וַדַּאי מִתְפַּלְּאִים, אֵיךְ זֶה, שֶׁלִּבִּי עוֹדֶנּוּ פּוֹעֵם בְּקִרְבֵי.
אבי ואמי נפגשו בֵּמְּזָוֶה בֵּיתִי אחרי שלושים שנה, שלא התראו. שניהם מרירים. אילו שוקולד היה סממן לילדות מאושרת, הייתי נחשבת וודאי לילדה האהובה עליי אדמות.
כשתקיש על דלתי לא קרוי, באמצע הליל בידך ברוכת וריד, קשיות, וגידים לעייפה, האמבט יחרוק שן של זדון מאופק ואמייל, ומראה בחדר המיטות תיאנח, זעופה.
(1) תִּקַּח את מספר הימים, שצריך בשביל להפוך קירות לבית. תכפיל במספר רגעי אושר צָרוּף. תחלק במספר רגעים, שבהם רצית למות. הגעת לעשר שנים?
הוילונות ההם לא מניחים לי: כנפיים אפורות בשמי פסטל ודמות, ברווח שבין לאור לצל, שוב בחדות של מנתחים מראים לי את כל מה שאיבדתי בְּשׁוֹגֵג. יונה
גמד רשע נחת בתוך ביתי, עוד צאכס הקטן בהיר-בלורית. צבע בלובן גס את רצפתי, את מפתני השחיר ביד זדונית. קילס כל אמנות שבנמצא מלבד
כבת כחולה על פסים אפורים, וילון חום-דהוי מתפרע, שמים שקופים ומחוררים, ואספלט בוהק, מקרטע. כל מי, שנשם פת אוויר צהבהב מתוך החורים בשמיים, ורץ
מודעות עצמית לעולם לא תדע לחלחל דרך שכבות בטון של ינקות מרוסקת. היא אך תחליק לאורכן – סטיקס אישי, לאה, ורדוד. נווט נא את תיבתך,
"הם מתקשרים אלינו בטרם יטילו את הפצצות. והטלפון מצלצל, ומישהו, שיודע את שמי הפרטי אומר בערבית מושלמת: "כאן דויד." ואני, עדיין מטושטשת מקולות הפיצוצים ומסימפונית
אני אוהבת, איך שאתה מערסל את האנגלית השבורה שלי בין כפות ידיים גדולות, וחובש את ברכיה בשגיאות משלך.
אתה שייך לחושך. על כן אתה פוקד את בֵּיתִי אך בחצות. לוחץ חרישית על כפתור פעמון הכניסה. צליל צורם וקצר נתלה על מחוג השניות. אני שוכחת את
(1) כל הזמן הקרבתי את עצמי על מזבח הנורמליות – זו שכולם מדברים עליה, אבל היא פיקציה גדולה יותר מיהוה. וכל פעם נבראתי מחדש מעפר
בַּסּוֹף מִישֶׁהוּ תָּמִיד עוֹלֶה עַל מָטוֹס. עוֹמֵד בְּכָל הַתּוֹרִים. מַנִּיחַ אֶת עַצְמוֹ, בַּזְּהִירוֹת, עַל הַמּוֹשָׁב הַמְּיֹעָד (אוֹת לָטִינִית-סְפָרוֹת עַרְבִיּוֹת) שׁוֹלֵף מֵהַתִּיק עָרַכְתָּ טִיסָה (סָפַר, סֻכָּרִיּוֹת
אֲנִי בּוֹנֶה גַּרְדּוֹם. שַׁלֵּב אַחַר שַׁלֵּב. וְשֵׁם אֶתְלֶה בְּסַךְ גְּבָרִים שׂוֹנְאַי נָשִׂים. אֶתְלֶה אוֹתָם לְאַט, וּבְמִקְצוֹעִיּוּת. אַנִּיחַ לוּלָאוֹת עַל צַוְּארֵי שׂוֹנְאִים. אַנִּיחַ שְׁרַפְרַפִּים וְאַעֲמִיד שׂוֹנְאִים
אֲנִי מְקַלֶּפֶת מִּלִּים מִמַּשְׁמָעוּתָן, כְּמוֹ שֶׁמְּקַלְּפִים תַּפּוּז. נְשֹׁרֶת נַקְבּוּבִית נֶעֱרֶמֶת עַל הַשַּׁיִשׁ לְיַד הַכִּיּוֹר. כָּרִיּוֹת הָאֶצְבָּעוֹת נִמְשָׁחוֹת כָּהֳלִיּוּת מְבַשֶּׂמֶת. הַמִּלִּים הָעֲרֻמּוֹת מֻנָּחוֹת פְּלָחִים-פְּלָחִים בַּצַּלַּחַת אִיקֵאַה מְשֻׁבֶּרֶת
הַדְּגָלִים בָּרְחוֹב מִתְנוֹפְפִים כְּמוֹ מִפְרָשִׂים – מַזְכִּירִים אֶת בּוֹא חַגֵּי הָאָבְדָן.
היו היה משורר. הוא היה חי בתוך התחת של עצמו ומעולם לא יצא החוצה. הוא לא ראה ים, לא הריח פרח, ולא נישק בחורה. הוא
לֹא רוֹצָה לִלְבֹּשׁ מַבָּט תָּמִים עַל הָעֵירֹם שֶׁלִּי. הָעֵירֹם שֶׁלִּי מֻנָּח עַתָּה עַל סָדִין, שֶׁאֲחִיזָתוֹ הִתְרוֹפְפָה עָלָיו וְאָבְדָה בֵּין מֵאוֹת כְּבִיסוֹת. הָעֵירֹם שֶׁלִּי טוֹבֵל בֵּרֵיחַ אוֹנְנוּת גְּנוּבָה, לֵילִית,
לאלוהי הדברים הפשוטים אשא תפילתי. חלון סקרן מציץ דרך וילון תחרה, שקשוק צלחות מצטלצל – מטרונום ענוג של שבת, והבל תבשיל, שנח ונשם כל הלילה,
הָאָפֹר כָּאן לֹא נקי. הוּא מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָפֹר בֶּאֱמֶת. יֵשׁ בּוֹ טִפְטוּפֵי צֶבַע מְלֻכְלָכִים: כַּרְטִיסֵי בִּקּוּר שֶׁל מְכוֹנֵי לִוּוּי, מִגְבַּעַת פּוּרִימִית מִקְּטִיפָה אֲדֻמָּה, סְפוּגַת מֵי גֶּשֶׁם וַעֲטוּרַת קַשְׂקַשִּׂים שֶׁל הוֹמְלֶס
וּמִחוּץ לַחַלּוֹן הָיְתָה עִיר, מְדַשְׁדֶּשֶׁת בֵּקּוֹל צְעָדֶיהָ שֶׁל גְּבֶרֶת זְקֵנָה בֵּאָפֹר. כְּלַבְלַבָּהּ מִשְׂתָּרֵךְ אַחֲרֶיהָ, וְנוֹבֵחַ, מֻפְתָּע, עַל צִפּוֹר. וּמִחוּץ לַחַלּוֹן הֶאֱפִיר, וְקַמְצוּץ גֶּשֶׁם חֹרֶף נִנּוֹחַ הִתְדַּפֵּק עַל תְּרִיסִים בְּלֹא
כֻּלָּם מטורפים: הַמְּלָחִים, עִם צִפָּרְנַיִם שְׁבוּרוֹת, מְלוּחוֹת וּשְׁחֹרוֹת, וְזָוִיּוֹת עֵינַיִם, צְרוּבוֹת מְשַׁמֵּשׁ מַשְׁוָנִית. הַסִּירֶנוֹת, צְרוּדוֹת מֵעִשּׁוּן וּזְעָקוֹת הִתְעַלְּסוּת, עִם טְפָרִים מְצֻפִּים לַכָּת תְּכֵלֶת רְעִילָה. הרַב-חוֹבֵל
הַמְצָאָתִי הַמְּיֻתֶּרֶת, שתּוֹךְ תוכה אך רִיק שואב. אתה שרוול בלא אדרת, פרש רכוב בלא מגלב. כי צוננות נשיקותיך. גופך יציב וממורק. תריסים חוסמים חלונותיך.
אַתָּה לִי קֶרֶס-זִכָּרוֹן, נָעוּץ בַּבֶּטֶן הַשָּׁמַיִם. בְּחַכָּתִי עוֹלֶה מִדְרוֹן, חָצִיר צָבוּר עָרְמוֹתַיִם. יְדֵי עֵצִים הוּנְפוּ אֶל עָל, וּכְבִישׁ מַכְסִיף תַּחְתַּי נִגְלַל. כָּאן רוּחַ תְּנַשֵּׁב מִזְרָחָה.
הַכֹּל הָיָה כָּל כָּךְ נָכוֹן בַּבַּיִת הַהוּא, הַתְאָמַת צְבָעִים מְחֻשֶּׁבֶת הֵיטֵב בֵּין אֲרִיחֵי הַקֶּרָמִיקָה לְבֵין דְּלָתוֹת הָאֲרוֹנוֹת, עִם שְׁקָעִים בִּמְקוֹם יָדִיּוֹת. שְׁקָעִים, שֶׁעָמְקָם נָאֶה וְאָרְכָּם
יא יאללה, השרמוטה הזאת. הבלונדה. עם התחת העגול. איך שהג'ינס הזה יושב עליה פיצוץ. הייתי מביא לה. ואני אביא גם אביא. יש לי ת'אבקה הזאת.
יוֹם אֶחָד אֶקָּחֵהוּ עִמִּי אֶל מַחְצֶלֶת הַחוֹף, וְאַשְׁאִיר אוֹתוֹ שָׁם, אֶת הַצְּרוֹר הַזֶּה עִם גַּעְגּוּעַ. גַּעְגּוּעַ – תִּינוֹק, בֵּן שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים בְּקָרוֹב, נֶאֱחַז בְּיָדַי וְעוֹצֵר אֶת רוּחִי
עֵת הִתְעַצֵּם הַשֶּׁקַע הָרִאשׁוֹן, אוֹתוֹ כִּנּוּ בֵּרֹב הָדָר – "סוּפָה", רָאִיתִי בִּצְלִילוּת, כִּי מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּיךָ. אַתָּה לִי הַר-זָרוּת. הֵר אֵפְּפֵּלשְטרוּדֵל קַר מִתַּפּוּחִים, שֶׁהֻרְעֲלוּ מִטַּעַם
אָדוֹן שׁוֹקוֹ חִבֵּק אֶת הַבֻּבָּה זֶהָבָה, הָעֲיֵפָה, עָזַר לַגְּבֶרֶת עִם הַסַּלִּים, דִּפְדֵּף בְּעִתּוֹנֵי, נָתַן לַ-הִיא מֵהַגִּימְנַסְיָה הָמוֹן-בָּלוֹן, וְהָלַךְ.
הבוקר פגשתי את המוֹרָה שֶׁלְּךָ למשחק בפאתי שוק הכרמל. היא יָלְדָה אך לפני שבועות מספר ועל כן גופה התמיר עדיין התנהל באיטיות מה. ידה האחת דחפה
רִגְעֵי הַתַּשְׁלוּם הַקְּטַנִּים בְּטֶרֶם נִרְדֶּמֶת. מָעוֹת גַּעְגּוּעַ סְפוּרוֹת בַּעֲבוּר עִתּוֹת עַצְמָאוּת.
לֹא אֲחַשֵּׁב אֶת צעדיי בהליכה זו בהרי ירושלים. אתן לרגל ימין לטפס במעלה ויאה דולורוזה, (אך לא על מנת להרהר בגורל הַצָּלוּב, אלא בשביל מאפה
הפורענות שוכנת מִקָּרוֹב: נֶחְבֵּאת בנקישה לילית בדלת; בתוך ניידת ממתינה, לועסת, על צומת יחפנית בדרום העיר, [נדמה, ב-המסגר פינת הגדוד, כן, מה שמו? העברי.]; צוללת
לאליס יש שני ארנבים לבנים. היא מאכילה אותם דשא טרי ויבש. אסור לארנבים דשא רטוב, כי הם יכולים להצטנן ולחלות. אליס משקה את הארנבים מים
הִשְׁתּוֹלְלוּת צִפּוֹר עֲלֵי דִּמְמַת רָקִיעַ. מִתַּחַת נָחָה עִיר, סְתוּרָה וּרְפוּיָה. לָהּ פֶּה פָּעוּר, יָבֵשׁ, לָהּ קַו כָּתֵף פָּגִיעַ, חָבוּק בֵּכֶּסֶת חוֹל, רַכָּה וּדְהוּיָה. צִיּוּץ אֵיתָן
עִיר לְבָנָה, חֲתוּלִים בֵּצֶּבַע בָּהּ מְהַלְּכִים עַל כַּפּוֹת קְטִיפָה. פְּתִית-לְבָנָה שֶׁל חֲצוֹת וָרֶבַע זָב עַל פַּחִים בֵּפְּסִיעוֹת טְפִיפָה. בְּנֵי בְּלִי בַּיִת – אִישׁ, חָתוּל, יָרֵחַ –
You are my favorite ghost. The only one I’ve believed in. You put me asleep every night, After a bitter fight with the others. [They
אֵין לְהַכְבִּיד בַּמִּלִּים, בַּמִּבְנִים! פַּשְׁטוּת הִיא הַפְּשָׁט וְהַדְּרָשׁ: רָבִיד מִרְפָּסוֹת עַל חֲזוֹת בִּנְיָנִים. רִבּוּעַ, עִגּוּל, מְשֻׁלָּשׁ. עֵין הָרָקִיעַ, כְּחֻלָּה בְּלֹא עָב, נִפְקַחַת אֶל יָם
מַיִם, שֶׁצֶף, בֹּץ עָכוּר! אַיָּלוֹן, אוֹתוֹ בָּחוּר, שֶׁנּוֹהֵג לָשֵׂאת מֵימָיו בִּמְתִינוּת כִּמְעֻנָּב, בְּתֹם לֵיל גְּשָׁמִים נָאֶה, הִתְמַלֵּא. וְהוּא גּוֹאֶה! נְתִיבֵי הָעִיר הֵצִיף הוּא, וְעַל תּוֹשָׁבָיו
הִיא נִצֶּבֶת שְׁדוּפָה וְנוֹטֶרֶת, פֶּה חָשׁוּק צָבוּעַ אָדֹם, וְעֵינֶיהָ, עֵינֵי מְשׁוֹרֶרֶת, מְנַבְּאוֹת אֶת בּוֹא הַגַּרְדּוֹם. אֲרֻבּוֹת עֲשֵׁנוֹת גַּבּוֹתֶיהָ, שְׂעָרָהּ – אֲדָמָה חֲרוּכָה. נִדְכָּאִים בֵּין חֲצָאִיּוֹתֶיהָ מְבַקְּשִׁים אֶת
Black black forest’s all around Black black grass disguises the ground. Black black birds above are crying. Black black soul of mine is dying. Black
דִּמִּיתִי, כִּי שִׁירָתִי הִיא יִלּוֹד-אֱנוֹשׁ. עוֹרוֹ זַךְ, פִּיו – מֶתֶק פֶּטֶל, וְשִׁנָּיו – גַּרְגְּרֵי אֹרֶז שְׁטוּפִים, סְדוּרִים בַּשּׁוּרוֹת מְחַיְּכוֹת. לַיְלָה אֶחָד נִרְדַּמְתִּי עַל מִשְׁמָר שִׁירָתִי.
עֵת מַתְחִיל לְהַכְחִיל זְקַן הָעֶרְוָה וּמַפְתֵּחַ הַכֶּסֶף נִטְבַּל בַּדָּם, חֲרִיזָה צְעִירָה מְצַמַּחַת שְׁלוּחָה לִלְפֹּת סוֹרָגִים שֶׁל מִשְׁקָל.
כְּשֶׁבְּבָתֵּי הקָפֶה הוִינָאִיִּים יָשְׁבוּ רַק גְּבָרִים מְעֻנָּבִים, עם מוֹנוֹקְל, מִקְטֶרֶת, צרור עלי כותרת בַּדַּשׁ וחפתי זמש, הייתי סבינה שׁפילריין. טָוִיתִי חֲלִיפַת מִכְתָּבִים, תִּנִּיתִי פרשיות אֲהָבִים
– חַבְנוֹ זו עיירה. יש עיירה כזו, חַבְנוֹ שמה. יש בה כל מה שצריך להיות בעיירת סְפָר: בית דואר, רב מִטַּעַם, נהר, רב
הַזְּמַן הַצָּהֹב כָּבַשׁ הָעִיר. צְבָא חַרְצִיּוֹת לְצַד כְּבִישֶׁיהָ צָבַע כֹּל טְלַאי אֲדָמָה זָעִיר. עִקְצֵץ וְדִגְדֵּג בְּאַפֵּי יוֹשְׁבֶיהָ עָפָר צְהַבְהַב – בֶּן מַמְלֶכֶת אַשּׁוּר, שֶׁבָּא וְהִטְמִין
כשתִּמָּלֵא העיר חתולים, הם יצודו בלהקה בין הֲרִיסוֹת בָּאוּהָאוּס ומגדלים עקורים. כשזכרים גאים יכבשו כל גינה ציבורית, לא תהיה זאת גינה, אלא חורש וסבך. כשתְּרֻטַּשׁ
על אף נִשְׁמוֹתָיו (תשע) ורגליו (ארבע) שעליהן ינחת בבטחה כפי שהובטח, נְשִׁימוֹתָיו נְשִׁימוֹת מהירות של יונק קטן. בקוצבן את שנותיו בכפולות שנות אדם הן גוזרות עָלַי
(1) אני מחליקה מתוך יַלְדוּת. העולם שלי – עולמם של מבוגרים. הימצאותי בו מתמיהה אותי לעתים. אז אני מחפשת נתיב חזרה לילדות בין מאות השבילים הסבוכים
All of these right, pretty people, Dressed up so vintagely nice, Framed within big brown glasses, Tied up with free-falling scarfs, Drinking and “smiling and
גגות בְּרֶזֶנְט דולפים מעל. גלגל של עגלה טובע בגֵּב עכור. מוכר יגע בקול בוצי מזמין קהל אל מרכולתו המלבבת: עגבניית תמר כוזבת ואבוקדו מגודל.
אָדָם נוֹדֵד בֵּין עוֹלָמָיו. כָּנָף שְׁחֹרָה שְׂמֹאלוֹ עוֹטֶרֶת, וִימִינוֹ – יָמִין אֱנוֹשׁ, חַדַּת מַרְפֵּק, שְׁמוּטַת אַדֶּרֶת, אֵינָהּ יוֹדַעַת כֹּל נוֹצָה. הוּא מְקַרְטֵעַ וְנִשָּׂא עֲלֵי זִרְמֵי
כולם מדברים תינוקות נושמים תינוקות בכל מקום גפיים רכות מהודקות בשמיכות כרוכות ממורקות ונשים ללא ולד בידיים ללא חלב בשדיים מגלגלות כדורי לחם בחומץ
מנהג עולם מַתְוֶה מסלול חד ומובן: שובל של הינומה נשרך על קוץ ודשא, אליה מהודק חיתול מבד לבן; כותנת רפויה על חבל מתייבשת לצד זוג
אנחנו אנשים שבירים, עם עצמות חלשות, וקוצר נשימה לעת ערב. אנחנו אנשים חלשים, עם עצמות שבירות, וקוצר רואי לעת ליל. אנחנו אנשים. עם
1) אני לא יודעת מה זה אמנות. אני ברוויה. אמנות ואי-אמנות גואות סביבי במבול אל-אלוהי. ואני – פעם איוון בלי-בית ופעם נוח בלא תיבה. (2)
סַף ריגוש כסַף מהפכה כולכם מפחידים אותי. כולכם. אלה שעל בריקדות מברזנט, ואלה בארמונות חורף גורדי שחקים. אולי מרגש אתכם לחיות על סף מהפכה, אך
I had a piece of morning for myself, That was unwisely spent in tiresome sleep. My reading book just rested on a shelf. The tea
אדמה פערה את פיה, והולידה צבא מפלצות. את דמי ורוחי הקפיאה, שערי הפכה לאצות. הן חגות מסביבי בלאט, מלטפות שערי הלח. לשונות מלקטות הרעד
בקנקן שרועה מרמיטה. היא עליי כלל לא הביטה, ובקול עייף הרטיטה: "איזה איש לא מחוכם. מן הסתם עוד לא הגית רעיון של בני אליטה, ולבטח
הן לא אדע להתבגר בחן ולהרבות שלווה וחוסר מעש, פניי מכבר חדלו להתעדן ואך צוברים קמטים של צחוק וכעס. גופי לובש עגלגלות לאה, לבנוניות
הכתובת על אנדרטת הזיכרון: "לא כל קורבנות הנציזם היו יהודים, אך כל היהודים היו קורבנות הנציזם". אגדה משפחתית מספרת כי סבא סֵנדֶר גנב
Yet after they rape us, you call us by letter. The whole ABC – our names just don’t matter. They hang faceless bodies with death row rope – You drain nameless
– Scary scary lady with a wooden leg Would you kindly tell me what’s inside your bag? – Lovely little missy with a pretty hat,
לבן מסמא הוּמַר באפור מתכתי. סופה מייבבת. הים נעטף ערפילית מתוך דמדומים בלא שמש בטרם ישקע במחשך.
האובך נגס עוד ועוד פיסה מהעיר. רוח שרקנית, שנדדה מסהרה, התדפקה, מייבבת, על חלון משרדי בקומה ה-13 הגבוהה להפליא. גשם אלכסוני, חד, ממהר, שלח אצבעות
אני רוצה שתהיה כאן מלחמה. ותגויס. ואעבוד במפעל נשק. ואנשק את תמונתך בלילה של משמרות כפולות, ובבוקר של חלקי חילוף משומנים לטנקים. ותישק לתמונתי בלילה
(1) תְּכֵלֶת שְׁחֹרָה הֵן עֵינַיִךְ, דִּינָה. בֹּשֶׁת נְגִיעוֹתַיִךְ, דִּינָה. דִּמְעָה בְּלוּמָה עַל פָּנֶיךָ הִלְבִּינָה, אַךְ אַתְּ קָפָאת, בְּלִי לִמְחוֹת. לֹא שׁוֹשַׁנִּים, רַק קוֹצִים, דִּינָה. לֵיל
יונה פרושת גוו מחבקת אוויר אפרפר, וברז רחוב משתעל, מנוזל-חלודה, לועו של ביוב תחתיות על פני אספלט נפער, זרזיף מזגנים מקודד מחשבות נדידה.
האלה ענת פקדה עליי אלף מיטות משונות. ובכל מיטה מחכה לי מותי וראשו הערוף של נביא. האלה ענת קיללה אותי באלף מיתות משונות. ובכל מותי
"גם ברחוב שלנו יהיה חג," נהגה לשנן בבושקה אחר בוא צרה זן או אחרת (בטח עוד אמרת כנף יידישאית שהומרה לרוסית). אמנם הכרמל הבוער עודנו
הצללים מאחורי מתעבים. אני יושבת על מרפסת שפונה לרחוב. קומתה לא גבוהה, אך עדיין מתנשאת מעל נחיל אנשים שגודש את הלילה. המרפסת שלי מוארת בפנס
אם לא נדרש המשורר לזבוח קודש לאלים, שקוע הוא, אדיש, עיוור בענייני-דיומא דלים. שותק לו נבל הפלאות, ונשמתו קרירה ונמה. ובין בריות כה עלובות הוא
Anselm Keifer לילית בים האדום 1990 כשקראתי מהו התרגום של Roten Meer, דיימנתי אמבטיה של דם. בתוכה טובלות-טובעות שמלות של בובות,
(1) מחווה ל-Max Ernst, A Week of Kindness נשים בעלות ראשי אריה מקיפות את מיטתי. השמלות שלהן בהירות, מאובקות, דקות, כמו וילונות בבית
אלה ארבע היצירות "שלי" ב-New National Gallery בברלין. שוטטתי במוזיאון הזה שלוש שעות וצילמתי כמעט את כל התצוגה הקבועה. בעיקר בשביל אימא. כי עדיין אין
(1) I walk through the park, Slowly, Like an old lady. I photograph yellow leaves, Red leftovers of wild berries, And black reflections of oak
בשני ספרים אהובים של הצ'כי הגולה הדמויות הראשיות נהרגות בתאונות דרכים. חזרה בלתי מודעת או אבל אישי צורב שלבש צורה של ספרות יפה כל כך?
הכוס הכועס שלי מירו נעץ בי שיניים תוהות, צמרר אותי בזקנקנו, לעס אצבעי כמו תיש, ירק, וטרק שפתותיו.
הנר כבר דולק לצד האיקונות, בוכה שעווה, משתעל עשן. ברוגע מוזהב בוהות בי מדונות ובנן החיוור קמל פרקדן. שוכבת אני חיוורת כמוהו. ספסל התפילה
1) הזמן שלי נפער לרוחב אגודל. ילדתי עצב דק וציפורני חתול. (2) היית רוצה להיות חברה של פרופסור? פרופסור יהיר להיסטוריה של מדעים. להיות
הֵן נוֹתָר חִיּוּכוֹ שֶׁל עוֹד שֶׁלֶד כִּי מָצָא מְנוּחָה, לֹא מֵצַר. לֶנִינְגְּרָד נִתְלְתָה כְּנִשְׁקֶלֶת לְצִדָּם שֶׁל בָּתֵּי מַעֲצָר. כְּשֶׁאִבְּדוּ שְׁפִיּוּתָם מֵרֹב סֵבֶל, נוֹעַ-נָעוּ גְּדוּדֵי אֲסִירִים,
כמו אבן לבנה שקועה במי באר, בי זיכרון אחד שוכן ולא נרגע. אותו איני יודעת למחוק או לבער. הוא סבל וקלון, הוא אושר וערגה.
(1) אדום-אדום לי השיער, ולב שחור משחור. רגליי כושלות על שביל עפר, על שביל עפר אפור. עניים לי ריקות מרִיק, וגוף דקיק מדק.
כן, דורותי לא גרה כאן יותר, אדון נכבד. נסעה למערב, או למזרח. הנעליים? אז, לפני שטסה הניחה את הזוג לפני פח זבל, וקבצנית זקנה ועצובה
(1) הבית של סבא וסבתא עמד להתפרק. בור הספיגה תחתיו שבק חיים. השיחים סביבו, המכוסים פרחי תכלת קטנים ודביקים, השתרעו פרא, שלחו
הקיץ נגמע בתשע לגימות קצרות – תשעה שבועות מסוף מאי עד אמצע יולי. וסוף יולי כבר מתקרב, זוחל על גחונו, מיוזע, חולי, מתנשם. כמו מדוזה
צללית של טווס מזמר על חומות הארמון, עֲטֶרֶת ראשו המצויצת רוחפת בלאט, שיחי אשכרוע גזומים נושאים ריח תבלין, חצץ מרפד צעדים נמהרים על השביל.
תומר ואני יושבים על ספת נוער ומעשנים מריחואנה. ספה ישנה, דהויה. לא שזה מזיז לנו יותר מידי. בטלוויזיה מתחלפים ערוצים בקצב משלהם. אנחנו יושבים לנו
אני חלב. אני מזווה אדום ולוהט. אני שְלווה, שלווה כמו אגם עמוק וקפוא. אני אבודה, ולכן אכזרית. אמתיק אהבה. אם תהיה אתי. אני אורבת, אורבת,
לְבָבִי בִּי קָפָא חֲסַר יֶשַׁע, אַךְ נִשְּׂאוּ צְעָדַי לְלֹא עֹל. יַד יָמִין נֶעֶטְפָה לְלֹא פֵּשֶׁר בִּכְסָיָה הֲפוּכָה שֶׁל יַד שְׂמֹאל. וּבָדִיתִי לִי עוֹד וָעוֹד
(1) אני מגששת אחר גוף חדש באור שמש מוּצָל בוילון מנופח – מפרש לבן-מאובק – מבריזה של ים של שעת בין ערביים. אצבעות מרחפות מנסות להבין
הייתי רוצה מתנת יום הולדת שכבר לא תקנה לי, גם לא מחרתיים – זה ספר שירה של עוד איזו גברת, מיס דורותי פארקר תכולת העיניים.
מֶטָמוֹרְפוֹזָה הִיא שִׁנּוּי צוּרָה כָּפוּי מִדְּמוּת אָדָם שְׁלֵמָה לִדְמוּת חַיָּה כּוֹאֶבֶת, הִיא עֹנֶשׁ עַל זְכִיָּה בִּקְרָב מוּל אֵל דָּחוּי, זֶה שֶׁבִּשְׁעַת עִלּוּס שׁוֹתֵל חַיְדַּק עַגֶּבֶת.
אני לא אפתח את הדלת, כי בצד השני יש מפלצת – עם טלפיים ועין קורצת. אמא, אמא, אני מבוהלת. ואולי זו בכלל לא מפלצת, אלא
התקשרתי לאמא שלי אחרי הקטע השני – ריצה של איזה 6 ק"מ לאורך הטיילת של כפר נחום ועד אתר ספיר. הקטע שהיה אמור להיות קל.
נשים כה צעירות ביום חתונתן נראות מבוגרות עד פרוץ אימה בבטן. בשלות עד ריקבון מתחת לשכבות של כחל וסרק מבריק ואודם מפוברק. זרועותיהן נראות דשנות,
אתמול בחלומי התפוצץ עוד אוטובוס הכל נחרך סביב נכרך סביב וזכוכיות מרוסקות פיסות-פיסות מילאו את פי על המושב המפוחם ישבתי מולי ילדי בית ספר שהיו בדרכם
הַלֵּב שֶׁלְּךָ יֻתְקַף בְּמִטָּתִי עַל כָּל עֲלִיּוֹתָיו וַחֲדָרָיו. צַד שְׂמֹאל יִזְעַק מִתּוֹךְ כְּאֵב אִטִּי וְיֵחָנֵק בְּאֵין-חַמְצָן מֻרְעָב. וּתְפַרְכֵּס דַּקּוּת. וְאָז תִּדֹּם עַל מַצָּעִים קְמוּטִים, רְפֵי
מוהילב. עיר ברפובליקה הביילורוסית הסובייטית. בירת מחוז. נוסדה במאה ה-13. יהודים ישבו בה מהמאה ה-16. במאה ה-19 הייתה מוליהב מרכז תורה וחסידות (חב"ד), ואחר כך
The mask was closing on his face. The wire brushed his cheek. And then – no, it was not relief, only hope, a tiny fragment
היא הפיצה הילה מרצדת, כמו פרוצה מפרישה נוזלי גוף, והצביעה באצבע רועדת על נגר מזדקן ושפוף. "הנה, זה בעלי" – היא אומרת, "איש דתי, וטוב
מי מפחד מהבדס"ם? כל פמיניסטית, כל דודה ואם, כל מהנדס מהוסס ומובס, כל פרקליטי מחוז המרכז, כל חוקרי עבירות המין מחוז דן, כל בלוגר זימה,
ריקוד שבעת הצעיפים, וראש אחד על טַס הכסף. פך שמן מתגולל בעשב עם קערה של ענבים. מוציא להורג מלכותי פוקד עליי לשכב בלי זיע, את ירכיי לופת,
הוא טען, כי אני יורדת נמוך. כי שירה אמורה לדבר גבוה. כי שירה היא פיכפוך מרומז של דכדוך, של רצון מיוסר לדמם ולגווע. משויפת מילים,
בגדים זולים כביסים יותר. גברים קטנים גומרים מהר. ובין לבין, באה עוד mujer ושרה גֶ'ז מתוך פסנתר.
אני פוסעת ברחובות סוריאליסטיים, מוצפים באורם הצהוב של פנסים. מחטים משומשים פזורים ערימות-ערימות על המדרכה. התאומה שלי מהצד המזרחי של הגדר כעת בדרכה למעצר. רכב
עַל לֵבוֹנְטִין (לִקְרַאת הָעֲלִיָּה) בֵּית הַקָּפֶה נִכְבָּשׁ בָּעֲלָטָה, אֶדִית פִּיאָף בְּרֵישׁ גֵּרוּיָהּ רוֹעֶשֶׁת. מֶלְצַר שָׁדוּף, כָּפוּף כְּוַו תְּלִיָּה מַתְקִין בְּחֹסֶר חֵשֶׁק חֲלִיטָה: גְּזִיר לִימוֹנִית וְנַעְנַע
פרק א: הפיתוי. סוכנת הקג"ב מיכלי טיציאנוב התפשטה לאיטה לצליליו העגמומיים של ניק קייב. הנר הצהוב שעל השידה הקטנה ליד המיטה הפיק הילה חלושה וחיוורת,
ימים של פירוק עברו על סיגי. ימים של טירוף. ובלילות הייתה מתעוררת אחוזת תזזית, מזיעה בכבדות ועיניה העיוורות מאיפור דביק של אתמול ספגו את החשיכה
עצמותיי מתחרקות כמו מיטה של קשיש. מיטתי נאנחת, כמו עצם קמורה. זיעתי מטפטפת, נספגת בכביש. אני רוח פריצות בתוך מְעָרָה.
לֵךְ לְאֶלֶף עֲזָאזֵלים. פֹּל לְאֶלֶף תְּהוֹמוֹת. לְמַד הֵיטֵב מִדּוֹת שֶׁל סֵבֶל: נְחָשִׁים בְּלִי סֻלָּמוֹת. בּוֹר לְלֹא תַּחְתִּית אוֹ מַיִם, צַחֲנָה וְקֹר אֵימִים, יוֹם שֶׁל אִיּוֹב
כשמכשפה אומרת שיש לה מצב רוח קודר היא מתכוונת שפשוט בא לה תבשיל קדרה
כנראה עובר עליי משהו. עדיין לא ברור מה בדיוק. התחלתי לפסל אבסטרקט. אחרי יותר משמונה שנים שלא העליתי על דעתי ליצור משהו שאין לו צורה
אני יושבת במגדל, שיער ארוך ומדובלל, ובידיים מספריים, ודף ניר, שמקופל. וכשתבוא אל מגדלי, תשרוק בשקט: "אל תפלי". את שיערי אפיל אפיים, ותטפס אליי. שלי.
קרב נא אליי, אהובי, על בהונות רגלייך. בשקט, בשקט הנח את מגן המראה. לטף את שדיי הנמים באצבע גברית, מחוספסת. הֱיֵה נא זהיר, אהובי, פן תעיר נחשים על
הירידות המטורפות והמעולות. העליות האינסופיות והמעולות לא פחות. האדרנלין שמבעבע כמו בועות שמפניה בתוך המוח הצוהל. הפיקסיז מחרישי האוזניים על כביש בין עירוני שומם. ייתכן
42 וקצת ק"מ של מסע על רולר. הזמן שלי: 1:44 שיפור של 16 דקות משנה שעברה. השאיפה לשנה הבאה: 1:33
לָמַדְתִּי לִחְיוֹת פָּשׁוּט וְקַל, לָשֵׂאת תְּפִלָּה לָאֵל וְלָרָקִיעַ, וּלְשׁוֹטֵט שָׁעוֹת לְלֹא עָמָל, וַחֲרָדָה עוֹדֶפֶת לְהַכְנִיעַ. כְּשֶׁעֵשֶׂב בַּר רוֹחֵשׁ בַּגֵּאָיוֹת, אָדֹם-צָהֹב נִתְלֶה אֶשְׁכּוֹל פְּרִי יַעַר, אֶכְתֹּב שִׁירָה
על אותם הספסלים המשקיפים על הים, עליהם אנחנו, מחליקי הרולר, נחים באמצע החלקות של שישי בשקיעה ושל שבת בזריחה, נרצח אדם אתמול בלילה.
זאת לא התחלה של סיפור פנטזיה אורבנית אפל מאת ניל גיימן, ולא פריימים ראשונים של סדרת ערפדים מהוקצעת של ג'וס וודון. זאת המציאות אליה התעוררתי
אני אצחק, חזק, בקול, ואגרש את השדים. ואפזר את האדים. ואצייר חיוך בחול. אני ארקוד עם כל הגוף, מבלי לחשוש מהצופים. ריקוד מצחיק של פרצופים,
לו הייתי טרומן קפוטי, הייתי מתחילה את הרומן הלא בדיוני שלי בציטוט מתוך הכתבה הקטנה מאתר ה-ynet משנת 2006. שלא כמו רצח משפחת קלאטר בשנות החמישים בעיירה
אני מרחפת בעיר עם שמונה גלגלים לרגליי. בנייני ענק עם כיפות נוצצות מדגדגים את השמיים, שגוונם ממתעבה ומשחיר ככל שהשמש הולכת נבלעת בתוך מימי האגם
וכשאני בדיכאון, (וכן – אני בדיכאון), אני חופרת בור עמוק ומחביאה בבור תינוק. וכשאני מלאת שמחה, (וכן – אני מלאת שמחה), אני חופרת בור
וכשאני בדיכאון, (וכן – אני בדיכאון), אני חופרת בור עמוק ומחביאה בבור תינוק. וכשאני מלאת שמחה, (וכן – אני מלאת שמחה), אני חופרת בור
כן, גם אני יודעת לחכות מעל בור המנחה של האלה הֵקַאטִי, אם קדומה של תהומות, של דם-ורידים ומניפת קרביים. כן, גם אני יודעת להכאיב, לנעוץ
ליקוי חמה מכה בי שוב. ליקוי דיבור, ליקוי תקווה. חדלון של רוך, של חום, של גוף, של צבע ושל אהבה. עולם שחור-לבן סביבי, ובו ליקוי
לא יודעת איך קרה הדבר, אבל זכיתי במקום שני במירוץ עומר במקצה רולר, 10 ק"מ 🙂
I could not possibly miss you more then I miss you. I could not possibly cry more these days. All I'm thinking of is how
העצב מחניק אותי, כמו שמיכת פוך חורפית כבדה מידי בלילות פריחה חמימים של האביב הקרב ובא. "הבא נשרוף את החורף, את הזקנה הבלה, ושמה חורף"
אני יְפֵהפִיַּת הַיּוֹם – צוֹעֶדֶת בָּרְחוֹב. מְעִיל שָׁחֹר, חִיּוּךְ כָּתֹם, שֵׂעָר רָאשִׁי זָהֹב. אֵדַע אוֹתְךָ בְּכָל פִּנָּה, עַל כָּל סַפְסָל וְעֵץ, בְּכָל חָצֵר, בְּכָל
איך קוראים לעצב בעברית? מיכאל שלה, שלי. רבות דובר כיצד הצליח סופר צעיר בן עשרים ושבע בלבד לתאר נפש מיוסרת של אישה עצובה באופן כה
אין באמתחתי רוח חג, אך על פי שבילדותי חגיגות שנה אזרחית חדשה היו פלא שלבואו חיכיתי יותר מאשר לחגיגות יום הולדת. יש באמתחתי געגוע לידיים החזקות שידעו
מזג אוויר נפלא לצילומי חוץ. השמיים תלויים במהופך, כמו קערת דייסה, כמו חלב קרוש על פני דפנותיה, כמו מטרית ענק, שמסככת על כבישים, גגות, אנשים:
צעידה לילית במדבר. ההר ומצלעותיו כבר מאחורינו. האדמה נִפְרֶשֶׂת תחת רגליי, בלתי נראית ונינוחה. פרץ אור אחרון נמהל, כמו טיפת צבע מים, הנושרת ממכחול לתוך כוס מים
אני לא נולדתי בתל אביב. חייתי בה לסרוגין שנה פה, שנה שם. חזרתי אליה לפני שנה ובינתיים החלטתי, שזה המקום, שבו נעים לי לחיות. ולכן
…………………………………………………………………………………………………………………………. …………………………………………………………………………………………………………………………. …………………………………………………………………………………………………………………………. כי מעפר אני ואל עפר אשוב. הבאתי לעולם פסל חדש בדמותי. דיוקן עצמי מבוץ שרוף.
לאחרונה הקשקשת התקשורתית שולה מתוך מימיה הצהובים עוד ועוד סיפור על אימהות רוצחות. אני כהרגלי, מושפעת-מקיואן ומנותקת-מציאות, מהדהדת בתוכי קונוטציות ספרותיות. עוד הוכחה לכך, כי
ההכנות. למרות הפלישה של חוצנים נטולי גלגלים, רצי נייקי תל אביב, בעלי חולצות אדומות מנדפות זעה, אלת החניה לא בגדה בי גם הפעם. היא עפעפה
מתישהו כשיהיו לי יותר תושיה ספרותית הולמת ויחלו, האובדוז של האנדורפינים בדם אכתוב בהרחבה על תל אביב רולרס (או בקיצור תא"ר). אכתוב על ההרגשה הייחודית והנהדרת הזו שמכרבלת
גאולה אמיתית תתאפשר אך בעזרת ספרות הכתובה על גבי קירות של שירותים ציבוריים. לורה צ'ייס (ציטוט מומצא) המתנקש העיוור. חיים לפני בוא האדם. שני ספרים על
הן היו שלוש: נני אוג, גראני רוחשעווה ומגרט שנשום. שלוש מכשפות מצחיקות עלי אדמות היקום (ואני לא מדברת רק על היקום של עולם הדיסק). בתור
נשים. נשים צבעוניות, איטיות, נחושות, נלחמות, מנקות, מבשלות, מטפלות, עובדות, שורדות, יפות, נהדרות. אין בעולם הזה של "לחזור" גברים טובים. הגברים בו נעים על הסקלה
מכשפת האפריל מאת ריי ברדבורי התרגום ריטה ק. באוויר, מעל גאיות, מתחת לכוכבים, מעל נהרות, אגמים ודרכים עפה סֵסִי. היא עפה בלתי נראית
פאתי קיבוץ גלויות. חומת בטון אימתנית חתומה בפס שמי לילה שחורים. החומה מרוססת גראפיטי גס ומטושטש. בחזית עומד פח זבל עירוני ירוק, מוגדל פי כמה.
לכי לך עכשיו, קחי מה נדרש, כל מה שבא ליד כל מה שתרצי לשמור, עדיף שתחטפי מיד היתום שלך מחזיק אקדח בוכה כמו אש בשמש,
פיצה הוא חתול בית. הוא אימץ אותי כשהיה גור תקיף־הליכות בן שלושה חודשים. מאז הספיק לעבור איתי שלוש דירות, לצלוח ארבע מערכות יחסים בלתי פתירות