זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,

הַיָּמִים הֵם יְמֵי סוֹף אוֹגוּסְט, הֶלֶם חֹם פָּשַׁט בַּגַּנִּים, וּפִתְאוֹם, כְּמוֹ בְּאֵיזֶה מִין פוֹקוּס, מַתְחִילִים לָמוּת רוֹדָנִים.   בְּאֵירוֹפָּה-אַסְיָה-אַפְרִיקָה הֵם לוֹקִים בְּמֵחוּשׁ מִסְתּוֹרִי, וּסְבִיבָם מַחְוִירִים

מֵעִיר שְׁלֵמָה נוֹתְרָה לִי אַךְ חָצֵר – חוֹלִית, מְסֻרְפַּדָה וּמְקֹרַחַת. מֵחַד חוֹמַת בֵּית כְּנֶסֶת בָּהּ תָּצֵר, וּמֵאִידָךְ שׁוּרַת פַּחִים נִפְקַחַת. חֲצַר בִּנְיָן לִי מְצוּדָה כְּבִירָה,

תרגיל בהטיות ופעלים   מֵהִתְאַוּוּת גְּמוּרָה לְהִתְאַבְּכוּת גְּמוּרָה מֵהִתְבַּקְשׁוּת גְּמוּרָה לְהִתְבַּטְּלוּת גְּמוּרָה מֵהִתְגַּעֲשׁוּת גְּמוּרָה לְהִתְגַּדְּרוּת גְּמוּרָה מֵהִדָּבְקוּת גְּמוּרָה לְהִדָּחֲקוּת גְּמוּרָה מֵהֶמְיָה גְּמוּרָה לְהַדָּפָה גְּמוּרָה מֵהִתְוַדְּעוּת

שְׁנַיִם הֻצְּבוּ בְּקִדְמַת עֵדֶן מְפֻצַּל־פְּרוֹזְדּוֹרִים־חֲדָרִים, בְּגוּף נִרְכָּן לַמָּסָךְ, עֲטוּי שְׁטָרוֹת כֶּסֶף תַּחַת עֲלֵי תְּאֵנָה. אֱלֹהֵיהֶם הַבִּלְתִּי נִרְאֶה הוּא קוֹד־מְכוֹנָה, הוּא רִיצוֹת־נְפִילוֹת, הוּא שְׁטָרוֹת־כֶּסֶף, וְהַנָּחָשׁ מַגִּישׁ

דַּמְיְנִי לְעַצְמֵךְ שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת אוֹ מִזְדַּמֶּנֶת לִשְׁכוּנָה שֶׁל אֲנָשִׁים עֲשִׁירִים מִמֵּךְ, אַתְּ עוֹבֶרֶת בִּדּוּק בִּטְחוֹנִי. דַּמְיְנִי שֶׁבְּכָל פַּעַם שֶׁאַתְּ יוֹצֵאת מֵהַבַּיִת אוֹ

הָיִינוּ בְּדִיּוּק כְּמוֹכֶם: הָיוּ לָנוּ רָהִיטִים, מַכְשִׁירִים, גִ'ינְסִים וַחֲתוּלִים; הִתְעוֹרַרְנוּ בַּבֹּקֶר, הָלַכְנוּ לָעֲבוֹדָה, חָזַרְנוּ הַבַּיְתָה, רָאִינוּ סִדְרָה, הָלַכְנוּ לִישֹׁן; חָלִינוּ, הִבְרִיאָנוּ, נָסַעְנוּ, חָזַרְנוּ, אָהַבְנוּ וְרַבְנוּ;

הוּא טָעָה. לֹא אֶת הַשִּׁירִים הַפְּשׁוּטִים הֵם רוֹצִים, הֵם רוֹצִים אֶת הַנְּהִירִים. בְּלָשׁוֹן שְׁחוּקָה שֶׁל מַטְבְּעוֹת, בְּנַהֲרוֹת בְּדִידוּת, בְּכָתְלֵי יְרוּשָׁלַיִם. לֹא בִּבְדִידִים נִגָּרִים, לֹא בְּקָתְלֵי

וְאִם תִּפְגֹּשׁ מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל וְקַל, יֶלֶד מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל וּבִלְתִּי נִרְאֶה שֶׁלֹּא תֵּדַע מַהוּ וּמָה שְׁמוֹ קְרָא לוֹ שָׂמִים, יֶלֶד קְרָא לוֹ שָׂמִים   וְאִם תִּפְגֹּשׁ

כִּשְׂמָמִית פְּתַלְתַּלָּה תִּתְלַפֵּף, תְּכַשֵּׁף בִּמְבוֹאוֹת שֶׁל לִבִּי. כְּיוֹנָה צְעִירָה תְּרַחֵף, תֶּהֱמֶה עַל מִפְתַּן אֶשְׁנַבִּי.   מִתּוֹךְ כְּפוֹר מְנַצְנֵץ תִּזְדַּהֵר, אוֹ מְשִׁיחַ מַנְתּוּר נָם תַּבִּיט, אוֹ תּוֹלִיךְ

הִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת קֳבָל עַם וְעֵדָה יֵשׁ לָהּ קְרָעִים בְּתוֹדָעָה מִתּוֹכָם מְצִיצִים רֶגֶל תִּינוֹק חֵדֶק שֶׁל דֹּב נְמָלִים מָט לִינֹק עֹקֶץ דְּבוֹרָה שֶׁנִּתְלַשׁ כָּנָף מְפֻחֶמֶת שֶׁל

"אֲנִי בְּכִיס אֲוִיר בֵּין הַשָּׂדוֹת. בְּחַלּוֹן הַמָּטוֹס הִבְהוּבֵי כָּנָף וְיָרֵחַ, מָלֵא וְלָבָן, שֶׁהָפַךְ אֶת מִינוֹ וְעַתָּה שְׁמוֹ לְבָנָה. פַּסדַּק שֶׁל אוֹר מִבַּעַד לַזְּגוּגִית הַכְּפוּלָה מְלַוֶּה

מְאוֹת הָאֲבָנִים שֶׁבִּי הוּטְחוּ לִמְּדוּנִי מִפְּנֵי אֶבֶן לֹא לִפְחֹד. לִצְרִיחַ רַם הַמַּלְכּוֹדוֹת הָפְכוּ, נִשָּׂא לְצַד צְרִיחִים רָמִים פָּחוֹת. אֲנִי מוֹדָה לְכָל הַבַּנָּאִים, שֶׁלֹּא תֵּדְעוּ עוֹד צַעַר וְטִרְחָה.

בְּשׁוּבִי הַבַּיְתָה מֵהַסַּדְנָה שֶׁל עֲנָת בְּחֵצִי אַחֲרֵי חֲצוֹת אֲנִי מֵאֵטָה לְיַד הַבַּיִת הַפִּנָּתִי, בּוֹחֶנֶת אֶת חַלּוֹן דִּירַת הַקַּרְקַע, זוֹ שֶׁמְּסֻמֶּנֶת בְּמַפּוֹת גוּגְל כְּאֵיְּר בִּי אֶנְד

עַל מִתְלוֹל, עַל קְצֵה צוּק, עַל הַסַּף שֶׁל הַסִּפִּים בְּסוּסַי אֲנִי מַצְלִיף, מְדַרְבֵּן בְּמַגְלְבִים, אֵין לִי דֵּי אֲוִיר, גּוֹמֵעַ עַרְפִלִּים וּמַשָּׁבִים, חָשׁ, מֻקְסַם מֵרֶגַע הֶרֶס,

שֶׁלֶג זַךְ, כְּפוֹר אָפֹר, עַל עֲפַר דְּרָכִים מְבֻקָּע. מֵעָלָיו, דְּמוּי כֶּסֶת טְלָאִים, כְּרַךְ בְּתוֹךְ כְּבִישׁ-לוּלָאָה. מַעַל כְּרַךְ מְשַׁיְּטִים עֲנָנִים, מַסְתִּירִים שָׂמִים וְאוֹר. מַעַל כְּרַךְ עָשָׁן

שֶׁלֶג הָפַךְ חוֹל. חוֹל הָפַךְ חֹלִי. הֲגִירָתָהּ הִיא מֶטָמוֹרְפוֹזָה טוֹבָה. תְּנוּעוֹתֶיהָ אִבְּדוּ מֵחַדּוּתָן. לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶה צוּרָה שֶׁל בָּאוּהָאוּס. לְעוֹלָם תִּשָּׁאֵר En plein air, כְּתָמִים

הוּא חוֹצֶה מִסְדְּרוֹנוֹת בְּפָנִים חֲתוּמוֹת, בְּחֻלְצוֹת מְכֻפְתָּרוֹת, מִלְּבַד הַכַּפְתּוֹר הַתָּלוּי עַל חוּטדַּק מֵעַל כְּרֵסוֹ הַזְּקוּרָה. הוּא נִגַּשׁ אֵלַי מֵאָחוֹר, מֵנִיחַ יָד נִהוּלִית עַל כְּתֵפִי וְגוֹעֵר

(1) הָיִיתִי נְסִיכָה מְצֻיֶּנֶת, לְבָנָה כְּשֶׁלֶג, שְׁחֹרָה כְּעוֹרֵב, אֲדֻמָּה כְּדָם. אִישׁ לֹא שָׁאַל אוֹתִי אֵיךְ זֶה לִשְׁכַּב בַּאֲרוֹן מֵתִים מִזְּכוּכִית בִּשְׂפָתַיִם פְּשׂוּקוֹת לְכָל לָשׁוֹן זָרָה.

(1) גֶּבֶר מְנַהֵל אָסֶרְטִיבִי אִשָּׁה מְהַנְדֶּסֶת חַסְרַת סַבְלָנוּת גָּבַר מְנַהֵל בּוֹחֵן אֶפְשָׁרֻיּוֹת אִשָּׁה מְהַנְדֶּסֶת מִשְׁתַּהָה גֶּבֶר מְנַהֵל עָמוּס עַל כֵּן לֹא עוֹנֶה לְמֵילִים חֹדֶשׁ אַחַר

  אֲנִי מְבָרֶכֶת אוֹתְךָ בְּטֵרוּף, בְּעֶצֶב צָרוּף בְּעוֹדִי שׂוֹרֶכֶת אֶת נַעֲלַי אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ בְּחֵרוּף נֶפֶשׁ, בָּזוֹ הָעֵת, מֵעֵת לְעֵת, אֲנִי מְנִיחָה, כִּי בְּגִינְךָ אֲנִי

הַפְּעָלִים לְהֵעָלֵב לְהַעֲלִיב לְהַתְרִיס כְּנֶגֶד לְהִתְבַּצֵּר הָפְכוּ שֶׁלָּהּ וְהִתְפַּצְּלוּ   עַתָּה הַמְּפֻצָּלִים שֶׁלָּהּ כְּרוּכִים אֵלֶּה בְּאֵלֶּה וּבָהּ – שַׁבְּלוּלֵי טוֹטָפוֹת בֵּין עֵינֵי קַנָּאִים פְּקָעוֹת שִיבָּארִי

שֶׁקֶט כְּפַר מְעַטֵּף הָעֵצִים בְּלִי עָלִים, בְּלֹא רוּחַ. הֲאַצְלִיחַ לִכְתֹּב מִבַּעַד דּוּמִיַּת עֲנָפִים מִתְכַּהִים לִקְרַאת לֹבֶן בֶּן עָב, נְכוֹנִים לְאֵרוּחַ, בְּלִיל מִלִּים בְּשָׂפוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, עֲרוּכוֹת

מִין אָדָם הוּא אָפֹר-תָּמִיד בְּהִתְקַפְּלוּת עוֹר בְּהִתַּלְתְלוּת גַּב בִּצְהַבְהַבּוּת כַּף רֶגֶל בְּגַרְמִיּוּת עַצְמוֹת עֶרְוָה בְּחוֹדְרָנִיּוּת צִפֹּרֶן בְּקוֹלָנִיּוּת יְנִיקָה בְּנֶּחְבָּטוּת נִרְטֶבֶת בְּנֶּעֱמָדוּת חֶלְקִית   מִין אָדָם

אִמִּי הוֹלֶכֶת וְהוֹפֶכֶת דּוֹמָה לְסָבָתִי, צַוָּארָהּ מִתְרַפֶּה, מָתְנֶיהָ מִתְרַבְּעוֹת, עַל אַף שֶׁקּוֹלָהּ נִשְׁאָר קוֹל יְלָדוֹת.   הַהִדַּמּוּת נִכְפֵּית מֵעָלֶיהָ מִבַּעַד לִדְפָנוֹת מִתְעַקְּלוֹת שֶׁל בַּקְבּוּק מְעֻדָּן

(1) אֲלַטֵּף אֶת הַחַיָּה, אֲלַטֵּף אוֹתָהּ דַּיָּהּ,   מְעַט מֵעַל עֵינֶיהָ, מֵאֲחוֹרֵי אָזְנִיָּה,   בְּקֵפֶל סַנְטֵרָהּ, "טוֹבָה! טוֹבָה, שִׁירָה!"   (2) הִיא שׂוֹטֶמֶת בִּי מַּבָּט,

הָעִיר                 בְּמוֹפְעֵי יַנְקוּת הָעִיר                 בְּמוֹפְעֵי זִקְנָה אֲנִי בָּעִיר            רַכָּה זְקֵנָה אֲנִי בָּעִיר            בְּטַיְטְס-יַלְקוּט   הָעִיר                 בִּדְחָק אַדְרִיכָלִי הָעִיר                 בִּרְצִיחַת שְׁבִילִים אֲנִי

כֹּל חֲתוּלוֹתָיו שֶׁל אָסָף הָלְכוּ טֶרֶם זְמַנָּן, כֹּל אַחַת בְּדַרְכָּהּ.   בֻּבִּית הַשְּׁחֹרָה בַּבִּקּוּר הָרִאשׁוֹן אֵצֶל וֶטֶרִינָר נִבְהֲלָה מִכֶּלֶב, שָׂרְטָה וְנִמְלְטָה. כָּל הַלַּיְלָה הוּא שַׂר

גּוּפִי הָפַךְ שֶׁטַח הֶפְקֵר מְפֹרָז, מְצֻלָּק חֲפִירִים לַעֲיֵפָה, מֻשְׁחָת, מְנֻקָּב, הָלוּם גָּז וּמֻפְגָּז, אֲבָל נִשְׁמָתִי כֹּה יָפָה.   הִיא עָפָה מִמַּעַל, מְרַחֶפֶת, בּוֹהָה עַל הַגּוּף הַמְּבֻזֶּה,

פַּעֲמוֹן הַזְּכוּכִית נֶעֱכָר, הַדְּפָנוֹת מִתְעַבּוֹת, הָרֹאשׁ – אָסִיר מְסֻחְרָר, הָרֵאוֹת מִתַּאֲווֹת לְמַשָּׁב. עַכְשָׁו יֵשׁ לְהַפְנוֹת אֶת כֹּל תְּשׂוּמַת הַלֵּב לָעֲנָנִים. נַסִּי לִדְלוֹת מִבַּעַד לַדְּפָנוֹת אֶת

בִּיקוּם מַקְבִּיל לְאִמָּא שֶׁלִּי יֵשׁ תָּכְנִית רַדְיוֹ יוֹמִית עַל סִפְרוּת בֶּעָרוּץ רַדְיוֹ מַּמְלַכְתִּי (עָרוּץ שֶׁעָבַר מְתִיחַת אֵיבָרִים וּשְׁמוֹ שֻׁנָּה לְכָאן וּלְכָאן בְּתוֹפֶסֶת הִסּוּס מִפְּאַת אִלּוּץ

(1)   מְקַדֵּם הַזָּרוּת שֶׁלִּי הָיָה גָּבוֹהַּ מִדַּי. הַחִבּוּר מִיְּלָדוֹת שֶׁלָּכֶם הָיָה חָזָק מִדַּי.   צוֹפַפְתֶּם שׁוּרוֹת: כִּסְּאוֹת הֻצְמְדוּ, בַּרְזֶל הִצְטַלֵּב בְּבַרְזֶל, פְּלַסְטִיק שָׁחַק פְּלַסְטִיק.

הַיִּידִישׁ מֵתָה יַחַד עִם הֵנְיָה בִּתְחִלַּת מַאי 2004 בִּמְעוֹן יוֹם לִקְשִׁישִׁים עַל הַכַּרְמֶל מִדֹּם לֵב.   כַּאֲשֶׁר הִתְקַשְּׁרוּ מִבֵּית הַחוֹלִים וּבִקְּשׁוּ שֶׁאַגִּיעַ מִיָּד, כָּעַסְתִּי עַל

אַחֲרֵי שְׁתִיקָה נוֹסֶפֶת, בַּת חֲצִי שָׁנָה אָבִי הִתְקַשֵּׁר לְסַפֵּר עַל תְּלָאוֹתָיו. הִתְקַשֵּׁר בְּדִיּוּק בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת, כְּמוֹ אֶחָד שֶׁצּוֹפֶה בְּכוֹכָבִים וְסוֹפֵר הָאִם שְׁלוֹשָׁה.   אָמַר: זוֹ עֲלִיָּתִי

לֹא קִרְצַפְתִּי אֶת עַצְמִי כַּנָּהוּג (צִלּוּם אִי לוּ סְטְרַ צְ יָה שֶׁל כַּתָּבַת פְּלִילִים). הִבְרַקְתִּי בְּרָזִים, הִלְבַּנְתִּי כִּיּוֹרִים, שִׁפְשַׁפְתִּי מִשְׁטְחֵי שַׁיִשׁ.   בְּתוֹךְ הַדְּלִי שֶׁבְּתוֹךְ

סבתא הלכה בשואה. הלכה לא במובן מתה. הלכה במובן הרגיל. הלכה בשלג בלי נעליים. בהתחלה היו לה נעליים. אבל בא חייל גרמני, כיוון אליה רובה

עוֹרְבִים גְּדוֹלִים עַל הַדֶּשֶׁא מְנַקְּרִים דֶּרֶךְ עוֹלָם. עֲכִירוּת אֲבִיבִית מְרֻגֶּשֶׁת! עַדְשַׁת מִשְׁקָפַיִם כְּפוּלָה! נְבֵלוֹת! בְּגִינְכֶן דִּמִּיתִי חֲגוֹרַת הַצָּלָה לִדְיוֹנוּן, אֶצְבַּע מֻכַּת רַכִיטִיס לְתוֹלַעַת מְעֵי דְּרָקוֹן,

יוֹם שֶׁל רוּחַ. גַּל בְּגַל מַצְלִיף בְּקֶשֶׁת. סְתָו בְּפֶתַח, הִשְׁתַּנּוּת בְּכָל נִכֶּרֶת. הִתְחַלְּפוּת צְבָעִים זוֹ, פּוֹסְטוּמוּס, כּוֹבֶשֶׁת אַף יוֹתֵר מֵהִתְחַלְּפוּת בִּגְדֵי גְּבֶרֶת.   בְּמִדַּת מָה תִּשַׂמַּח עַלְמָה לִבֵּנוּ,

הַמַּחֲלָה נִסְחֶטֶת מִנֶּפֶשׁ בְּזַרְזִיף דַּק, דְּפָנוֹת הַמְּצִיאוֹת מִתְרַחֲבוֹת, בְּדוֹמֶה לִזְכוּכִית בְּחֹם, וְנוֹצַר רֶוַח בֵּינִי לְבֵין הַמְּצִיאוּת. מוֹךְ אָפֹר נִדְחָק לְתוֹכוֹ, מְרַפֵּד, מְבוֹדֵד, אֹטֶם, מְרוֹקֵן מֵאֲוִיר.

חֲתוּלִי זָקֵן אִם לֹא יֹאכַל, לֹא יַרְגִּישׁ טוֹב בְּתוֹךְ בִּטְנוּנוֹ, חֲתוּלִי זָקֵן. הוּא רוֹצֶה שֶׁיֹּאכַל זֶה מִכְּבָר. רוֹטֵט, מִתְנַשֵּׁף, הוּא בִּסְוֶדֶר. לֹא יָכוֹל. שׂוֹחֶה סְחוֹר-סְחוֹר

הָאֹנֶס שֶׁלִּי יָשַׁן, יָשַׁן מְאֹד, סוּדָר מִצֶּמֶר, מִקְדָּשׁ לְעַכָּבִישׁ, בַּיִת לְעָשׁ. עֶשֶׂר שָׁנִים שָׁכַב בָּאָרוֹן. לֹא עוֹד. אוֹצִיא אוֹתוֹ לִרְחוֹב, עַל אַף שֶׁבֵּינְתַיִם אֵין לִי

זוֹ לָחְמָה בְּשֶׁטַח בָּנוּי גַּם אִם הַמַּאֲרָב שׁוֹכֵן בְּפַאֲתֵי הַפַּארְק גַּם אִם הַהִתָּקְלוּת הִיא עַל הַמִּדְשָׁאָה אוֹ עַל הַשְּׁבִיל שֶׁבֵּין הַבַּיִת לְבֵין הַשָּׂדוֹת זוֹ לָחְמָה

זֶה לֹא מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁיֵּשׁ לָךְ בַּיִת שֶׁבּוֹ הַתִּקְרָה מֻנַּחַת הֵיטֵב עַל הַקִּירוֹת וְהָרִצְפָּה נָחָה בֵּינֵיהֶם, נְקִיָּה מֵחוֹל מִבְּלִי לָנוּעַ תַּחַת רַגְלַיִךְ הַחַלּוֹנוֹת שֶׁפּוֹנִים דָּרוֹמָה

בַּסִּיּוּט הֲכִי גָּדוֹל שֶׁלִּי אֲנִי נִבְלַעַת חַיָּה בְּתוֹךְ פִּיהָ הַגָּדוֹל כְּשֶׁל לִוְיָתָן וְהָאָדֹם כַּפֹּת בְּשִׂיא וֶסֶתָהּ שֶׁל נָטַלִי כֹּהֵן וַקְסבֵּרְג. אֲנִי נִבְלַעַת בְּאָזְנַיִם חֵרְשׁוֹת מִקּוֹלָהּ

יֶשְׁנוֹ שׁוֹטֵר אֶחָד שֶׁהוּא גַּם מְשׁוֹטֵט וְגַם אָב: בַּמָּקוֹר מֵהַבְּלוֹק לַיָּד, גָּדַל יַחַד עִם הָאַחִים שֶׁלָּךְ, בַּעַל עֲרָכִים כָּלְשֶׁהֵם מִן הַסְּתָם. אַתְּ בְּקֹשִׁי תֵּדְעִי מִי הוּא

דַּלְיָה, בּוֹאִי, הַפְלִיגִי אִתִּי, הָפִיגִי הָעֶצֶב הַיַּבַּשְׁתִּי. לֹא כָּל סְפִינָה הִיא כְּלָיָה-מַרִיָה. הָרוּחַ קָמָה עָלְתָה וְהֵרִיעָה. הַמִּפְרָשִׂים כֻּוְנְנוּ לֹא בִּכְדִי.   לֵאָה, בּוֹאִי, הַפְלִיגִי אִתִּי,

כַּאֲשֶׁר נִפְעַר בּוֹר בַּאֲדָמָה וְהַחוֹל קָבַר בְּנֵי אָדָם טִפְּסוּ בְּצַעַד מָחוֹל קוֹמָה קוֹמָה קוֹמָה קוֹמָה קוֹמָה לִצְפּוֹת מִמְּעוֹף הָאָדָם בַּבּוֹר בָּאֲדָמָה.     הַמּוּזוֹת יוֹשְׁבוֹת

רֹטֶב דָּם מִנִּימֵי אֲהָבוֹת נְבוּלוֹת מַכְתִּים אֶת שׁוּלֵי שִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת, נִסְפַּג בְּסִינַר הַכְּלָיָה וְהַסּוֹד. תִּלְבֹּשֶׁת שֶׁל בְּנוֹת כִּתּוֹת הַיְּסוֹד – שִׂמְלַת צֶמֶר חוּמָה, סִינַר נַיְלוֹן לָבָן –

לִנְעֹץ נִיב וְשֵׁן בְּגוּפַת אֲפַרְסֵק שֶׁיַּגִּיר מִדָּמוֹ עַד חֹד הַמַּרְפֵּק, לְהָטִיל סִירוֹפּ שֶׁתֶן עַז, מְרֻכָּז, לְהַסְפִּיג בּוֹ נְסֹרֶת בָּמַת הַקִּרְקָס, לִרְקֹעַ פַּרְסָה מְשֻׁלֶּשֶׁת מַסְמֵר בְּיַשְׁבָן

כִּי לָמָּה נִצְרְבוּ בָּךְ יִסּוּרִים? הֵן גַּבּוֹתַיִךְ גְּשָׁרִים פְּתוּחִים בְּלֹבֶן לֵילוֹת שֶׁל יָם אַחֵר, שֶׁפְּתָיַיִךְ – שְׁבִיל בַּאֲדָמָה שְׁחֹרָה שֶׁמַּצְמִיחָה חִטָּה וּבֻּסְתָּנִים. הֵן צַוָּארֵךְ בַּרְבּוּר

לְקַחְתֶּם אֶת הַיְּלָדִים. נוּמוּ, נוּמוּ, נִים. לְקַחְתֶּם לְבָתֵּי חוֹלִים. נוּמוּ, נוּמוּ, נִים. אֲמַרְתֶּם – "מֵתוּ הַ'יְּלָדִים". נוּמוּ, נוּמוּ, נִים. וְהֵם בָּשָׂר לַתּוֹתָחִים. נוּמוּ, נוּמוּ, נִים.

כֻּלְּכֶם הֲיִיתֶם מָרוֹקָאִים. גַּם הָעֲרָבִים. וּמִי שֶׁלֹּא הָיָה מָרוֹקָאִי, הָיָה צַבָּר. אֲנִי הָיִיתִי ע. חֲדָשָׁה.

עָלִיתָ עַל הָרַכֶּבֶת הַלֹּא נְכוֹנָה מֵרְצִיף חֲלוֹמְךָ. חָשַׁבְתָּ – רַכֶּבֶת לִבְאֵר שֶׁבַע, אַךְ הָיְתָה זוֹ רַכֶּבֶת לְאַפְרִיקָה. חִפַּשְׂתִּי לַשָּׁוְא מִמְחָטָה לְבָנָה לְנַפְנֵף לְךָ לְשָׁלוֹם מֵרְצִיף

אֶצְלִי בַּמִּטְבָּח אָזְלוּ סִפּוּרֵי הַגְּבוּרָה. עַל רָאשֵׁי אֲרוֹנוֹת שֶׁהִשְׁחִירוּ בְּדִירָתִי הַשְּׂכוּרָה הֶעֱמַדְתִּי צְבָא צִנְצָנוֹת עִם עִטּוּרֵי אֹמֶץ בְּחֹמֶץ, שָׁמִיר וְשִׁנֵּי שׁוּם תּוֹתָבוֹת. קַח וְהַנָּח צִנְצֶנֶת בֵּין אָזְנַיִךְ הַמְּכֻרְסָמוֹת,

(1)   רֵישׁ רוֹצֶצֶת בָּרְחָה מִסִּפּוּר אַהֲבָה וְהָפְכָה אוֹתוֹ לְסִפּוּר אַהֲרַע. רַעַל. רִיק. רִשְׁעוּת. רְמִיסָה מְרֻבֶּבֶת. הוֹ אֱלֹהִים, אֵיפֹה הִיא צֶלַע הַחֶמְלָה שְׁתִיתֶן לִי וְתַהֲפֹךְ

(1) הַבּוּרְגָּנוּת תִּלְעַס בְּשִׁנַּיִם נוֹחוֹת אֶת הַנְּעָרוֹת הָאֲפֵלוֹת שֶׁמִּתְקַבְּצוֹת לְעַשֵּׁן בְּפִנּוֹת הַמַּרְתֵּף, וּבִגְדֵיהֶן הַקְּרוּעִים חוֹשְׂפִים בִּרְכַּיִם קְטַנּוֹת, גְּרוּמוֹת. הִיא תִּבְלַע אֶת נַעֲרִי הִבִּיט שֶׁעוֹרָם מְסֻמָּן

  (1) לֹא אֵדַע מֶה הָיָה כָּאן פַּעַם. לֹא יוֹדַעַת מָה יֵשׁ כָּאן הַיּוֹם. רַק קוּרֵי עַכָּבִישׁ סְמִיכִים נִדְבָּקִים זֶה לְזֶה וְאֵלַי בִּמְקוֹם הַמְּצִיאוּת. לֹא

בְּמַחֲלָתוֹ נִקְשַׁר אֶל סוֹרְגֵי מִטָּתוֹ שֶׁעוֹלִים וְיוֹרְדִים בִּלְחִיצָה. הָעִדְכּוּנִים שֶׁלּוֹ מִסְתַּכְּמִים בְּצִיּוּן הַפְרָשׁוֹתָיו וּתְנוּדוֹת חֻמּוֹ. גּוּפוֹ הָרוֹפֵס בּוֹגֵד בּוֹ – עוֹד וְעוֹד יוֹם. הוּא נוֹדֵד

דֶּרֶךְ הָאֵיבָרִים הַפְּגוּעִים עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ מַעֲלִיּוֹת מְדַבְּרוֹת, נִגְמֶרֶת בְּתוֹךְ מִסְפְּרֵי חֲדָרִים מִתְחַלְּפִים. הַזֶּרֶת שֶׁלְּךָ – זוֹ שֶׁל רֶגֶל יְמִין נוּעַ תָּנוּעַ, כְּמוֹ מֶטְרוֹנוֹם שֶׁקּוֹצֵב, אַךְ

חֹפֶן מָזוֹן – רֵיחוֹ חַד וְחָרִיף, כַּף יָד שֶׁאַךְ תְּגַשֵּׁשׁ, לֹא תַּרְעִיף. כֹּה מְעַט צָרִיךְ חֲתוּל רְחוֹב, כֹּה מְעַט.   אַרְגָּז מִקַּרְטוֹן עִם מַגֶּבֶת-סְחָבוֹת לִכְרֹךְ

יוֹם הַדִּין לֹא מְסַפֵּר מִבְּעוֹד מוֹעֵד שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין. הוּא בָּא לְלֹא אוֹתוֹת עַל מִצְחוֹ, לְלֹא דְּרָגוֹת עַל כְּתֵפָיו. הַחוֹל שֶׁדָּבַק בְּסוּלְיוֹת מַגָּפָיו נוֹשֵׁר עַל

(1) כָּל הַשָּׁחֹר אֶצְלִי. הַכֹּל שָׁחֹר בַּחוּץ. הַמַּיִם הָעוֹמְדִים בַּכּוֹס – שְׁחֹרִים. גִּזְעֵי שִׂיחֵי פָּפָּיָה בְּחָצֵר – שְׁחֹרִים. הָעֲנָנִים שְׁחֹרִים. הָאֲלֻמּוֹת שֶׁל אוֹר – שְׁחֹרוֹת.

מָה יֵשׁ בּוֹ בַּמָּוֶת בְּטֶרֶם־עֵת (וְאֵיזוֹ מִין עֵת הִיא שֶׁלֹּא בְּטֶרֶם) שֶׁמֵּמִיר הַקְלָטָה לְאוֹב מְהַדְהֵד, לְעִקְצוּץ רַפָּאִים, לְבִדְיוֹן מֶתַח־זֶרֶם? מוֹת־פִּתְאוֹם? בַּשֵּׁנָה? תַּחַת דֹּק גַּעֲשִׁי שֶׁבָּזְקָה בְּאַחַת אֲדָמָה מְשֻׁגַּעַת? שׁוּב לַקּוֹל הַמֻּקְלָט־אָנָלוֹגִית אַקְשִׁיב, אֲחוּזַת מְבוּכָה, חֲרֵדָה מִלָּגַעַת. וְאֶבְהֶה, עֵת

עֵת הָיִיתִי קְטַנָּה, חָשַׁבְתִּי שֶׁאָמָּנוּת הִיא תּוֹצָאָה שֶׁל בְּחִינָה מְדֻקְדֶּקֶת שֶׁאֵין בָּהּ מִקְרִיּוּת, שֶׁכָּל שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהּ הוּא תּוֹצָאָה שֶׁל תְּשׂוּמַת לֵב וְהַנָּחוֹת מֻקְדָּמוֹת וּבְרוּרוֹת. עֵת

מִי אַתְּ? – אֲנִי לֹא כְלוּם: אִיּוּר שֶׁל כְּפוֹר עַל פְּנֵי זְגוּגִית מָטוֹס, מִלָּה בִּלְשׁוֹן גָּלוּת בְּפֶה בָּלוּם, עֵינַיִם בְּלִי אִישׁוֹן, סַרְגֵּל עָקוּם, שְׁיכַר בָּשָׂר שֶׁלֹּא יָדַע

וּכְשֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים מוֹתִי יִצְנַח מֵהַשָּׁמַיִם, שִׁמְךָ יִפְרַח בַּעֲצַלְתַּיִם מֵאֵיבָרַי הַנִּרְדָּמִים.

אַהֲבָתִי שׁוֹלַחַת יַד בֶּטוֹן לְעֵבֶר בְּנֵי חֲלוֹף וּמַטְבְּעוֹת, אֵינָהּ יוֹדַעַת שׂוֹבֵעַ, לֹא שׁוֹקֶטֶת, קְטוּעַת גַּפַּיִם תַּחְתּוֹנוֹת בְּתוֹךְ עֶגְלַת נָכִים כְּבֵדָה וּמְקַרְטַעַת, חוֹרֶתֶת זוּג שְׁבִילִים עַל

הַבֹּקֶר, בֹּקֶר שֶׁמֶשׁ חָרְפִּית מְסֻיֶּגֶת וּתְכֵלֶת רַכָּה, אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתָךְ בִּמְיֻחָד, הָעִיר. אַתְּ נוֹשֶׁפֶת עָלַי הֶבֶל אַלְפֵי חַיִּים שֶׁהָיִיתִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת וְאֵינֶנִּי. אִישׁ הַיּוֹשֵׁב בִּקְצֵה

זֶה הַשּׁוּק. אֵלֶּה הַחֲתוּלִים שֶׁנָּעִים חֶרֶשׁ בֵּין דּוּכָנָיו הַמִּתְקַפְּלִים בִּמְחִי יַד הָרוֹכְלִים, בִּקְרִיאָתָם הַחוֹתֶמֶת אֶת יוֹם עֲמָלָם הַצָּרוּד. זוֹ הָאִשָּׁה בְּקַן כִּסְּאָהּ הַגָּבוֹהַּ שֶׁטּוֹבֶלֶת קְצֵה

אַתָּה יָשֵׁן אִתִּי אֶצְלִי בָּרֹאשׁ, בַּגּוּף, בַּלֵּב, עַל קְצוֹת הַבְּהוֹנוֹת, עַל הַפְּלוּמָה הַבְּהִירָה בָּעֹרֶף. אַתָּה קַיָּם וְאַךְ אֶצְלִי בָּרֹאשׁ, בַּחֲלוֹמוֹת, בַּיְּקִיצָה טְרוּטָה, דּוֹאֶבֶת, מְאֻחֶרֶת, בְּחִלּוּפֵי אוֹרוֹת שֶׁל

אַתָּה עוֹמֵד יָחֵף וּבוֹלֵעַ כּוֹכָבִים וְחָשַׁבְתִּי שֶׁהֵם נוֹפְלִים סְתָם כָּךְ וְאָמַרְתִּי בְּקוֹל רָם: מִשְׁאָלָה וְאָמַרְתִּי בְּקוֹל: אוֹתְךָ וְשָׁכַחְתִּי שֶׁאָסוּר לְהַגִּיד (בְּקוֹל) נִרְדַּמְתָּ עַל בֶּטֶן מְלֵאָה כּוֹכָבִים

קְרִיאָה שֶׁל חֲסִידָה עַל גַּג בֵּיתִי  אַךְ לְעִתִּים תָּפַר אֶת הַדְּמָמָה.  וְאֵם תַּקִּישׁ אֵי פַּעַם עַל דַּלְתִּי,  נִדְמֶה לִי, כִּי אֲפִלּוּ לֹא אֶשְׁמַע.   אנה אחמטובה

קוֹלִי הַמְּעֻרְפָּל וְהַנִּמְהָר בָּךְ יְקַנֵּן לַשָּׁוְא – עָכוּר וּמַר. רֹאשֵׁךְ יֻרְכַּן בְּעֶצֶב מִתְעַכֵּב אֶל פִּי – הַמְּעֻוָּת וְהֶעָיֵף. עֵת שִׁכְחָה אֶת אֵיבָרַיִךְ תַּחְבֹּק, בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה,

לִרְקֹד עַל דַּם זוֹ מְלָאכָה מְסֻבֶּכֶת, כִּי הַדָּם מִשְׁתַּנֶּה לְלֹא הֶרֶף, מַחְלִיף מַצְּבֵי צְבִירָה. תְּחִלָּה הוּא חַם וְגָדוּשׁ. מַחְלִיקִים עָלָיו בְּקַלּוּת, נִצְבָּעִים בּוֹ מַהֵר, בְּנָקֵל.

אֶקַּח אֶת כָּל הַשִּׁירִים וְאֶמְחַק מֵהֶם אֶת הַמִּלָּה "אֲנִי". אַחֲרֵי הַמְּחִיקָה יִשָּׁאֲרוּ שׁוּרוֹת שֶׁהֵן תַּחֲרָה פְלֶמִית: תַּבְנִיּוֹת נָאוֹת שֶׁל רְוָחִים, שֶׁל אֲוִיר לָבָן, שֶׁל נוֹכְחוּת

וְכָל הַקַּיִץ הַזֶּה הָיָה רַק לַיְלָה רַק חֹשֶׁךְ-בֶּן-אָדָם בְּתוֹךְ סְדִינִים רַק אֶצְבָּעוֹת, פִּרְקֵי כַּף יָד, כַּפּוֹת רַגְלַיִם הַמִּשְׁתַּפְשְׁפוֹת זוֹ בְּזוֹ כְּמוֹ חֲתוּל רְחוֹב צָמֵא בְּעוֹד

A well-known fable from the philosopher Schopenhauer, a story that Freud liked to cite. It tells about the dilemmas of closeness between porcupines who must

פֶּתַע נִהְיֵיתָ תַּחֲנַת מֶטְרוֹ קוֹלְךָ הָפַךְ לִהְיוֹת קוֹל מְכוֹנָה – נִנּוֹחָה, מְעַנָּה Mind the gap שׁוּב לֹא מְאַהֵב אֶלָּא תַּחֲנַת מֶטְרוֹ לוֹנְדּוֹנִית מְנֻמֶּסֶת, מִרְשַׁעַת, לָקוֹנִית

אִינְטִימִיּוּת פְּגוּמָה וּמְקֻדֶּשֶׁת שֶׁל חַדְרֵי אַמְבָּט שֶׁל אֲנָשִׁים זָרִים: לַחוּת עַל שְׁטִיחוֹנִים – חֲמַצְמַצָּה, עִקֶּשֶׁת וְשַׂעֲרָה כֵּהָה עַל דֹּפֶן כִּיּוֹרִים, סִימָן שֶׁל בְּהוֹנוֹת שֶׁנִּמְתְּחוּ בְּלִי

אֵיזֶה לֵב יֵשׁ לַיָּם? וּמָה עוֹשָׂה קוּקִיָּה בְּמֶשֶׁךְ חֲמִשִּׁים וְתֵשַׁע דַּקּוֹת בְּתוֹךְ בַּיִת לְלֹא חַלּוֹנוֹת? אֵיזֶה לֵב יֵשׁ לַמַּאְפֵּלְיָה? וְאֵיךְ מַרְגִּישָׁה הַמַּטְרִיוֹשְׁקָה הַקְּטַנָּה בְּיוֹתֵר, הָאַחֲרוֹנָה

(1)   הַקַּיִץ הַזֶּה אוֹזֵל מֵאֵיבָרַי: טִפּוֹת כְּבֵדוֹת שֶׁל וֶסֶת מִתְאַחֶרֶת, דָּגִים שֶׁמְּקַפְּצִים הָלוֹךְ וָשׁוֹב בְּתוֹךְ שַׁמְנוּנִיּוּת שֶׁל מֵי מָרִינָה וְעֵדֶר עֲנָנִים דְּשֵׁנִים, שְׁחֹרִים שֶׁמִּתְקַבְּצִים מֵעַל פִּטַּמְתָּ הַוֶּזוּב.

פִּלְפְּלִים אֲדֻמִּים חֲרִיפִים – דִּגְלוֹנִים עַל גַּבֵּי עֲנָפִים חֲשׂוּפִים שֶׁל שִׂיחַ – סָפֵק מְבֻיָּת סָפֵק בַּר – קִשּׁוּטֵי עֵץ חַג הַנִּפְטָר. יְרִיעַת בַּד כְּחֻלָּה שֶׁל

שַׂקִּית וּבָהּ סֻכָּרִיּוֹת שֶׁל זְמַן צִבְעוֹנִיּוֹת, מָרוֹת שֶׁמַּגָּעָן – קִפּוֹד יַמִּי קֵהֵה-קוֹצִים, רָפֶה עַל הַלָּשׁוֹן, בְּתוֹךְ חֲלַל הַפֶּה. תַּמְצִית שֶׁל שִׁכְחָה בַּשִּׁרְיוֹן שֶׁל צֶבַע מַאֲכָל

מְלָאכָה מְבַלְבֶּלֶת – אֲרִיגַת חוּטֵי דַּיָּג שְׁקוּפִים שֶׁל אִינְטִימִיּוּת, בְּסוֹפָם קְרָסִים חֲשׂוּפִים בְּלֹא פִּתָּיוֹן. קִמְטֵי עֶצֶב עַל הַמֵּצַח שֶׁלְּךָ קוֹרְאִים לְאֶצְבְּעוֹתַי: הַחְלֵקְנָה, הַחְלֵקְנָה אוֹתָנוּ. כְּשֶׁאַתָּה

קַח אֶת יָדִי, מַלָּח, וְהִצָּמֵד אֶל קַשְׂקַשֵּׂי זְנָבִי. נִשְׂחֶה-נִצְלֹל בֵּין מְצָרִים בִּדְמוּת מִפְלֶצֶת שְׁאוֹל. הַיָּם עוֹלֶה. אַל לָנוּ לְאַבֵּד נְתִיב מִלּוּט, כִּי פְּנֵי הַיָּם גְּבוֹהִים

אחרי כתשע שנות בלוג ושלושים שנות כתיבת שירה בכל שפה שידעתי הוצאתי לאור ספר שירה ראשון ניתן למצוא אותו באתר האינדיבוק   ובחנויות ספרים נבחרות

וְעַל נֹחַם גּוּפְךָ וְעַל מֶתֶק שְׂפָתַיִךְ אֲשַׁלֵּם בְּדַקּוֹת צִפִּיָּה דּוֹמְמוֹת. רוּחַ קוֹצֵר צְפוֹנִית מַחְסִירָה מִלּוֹתַיִךְ שֶׁעַל לוּחַ לִבִּי מֻנָּחוֹת וְהוֹמוֹת.   לְאֵלֵי מֵיתָרִים סְגִידָתְךָ יוֹם

תּוּגַת שְׁקִיעָה מָעֲדָה עַל רְצִיף דַּיָּגִים. נִתְפְּסָה בְּרִשְׁתָּם עַל אַף שֶׁחָלְפָה בְּמִקְרֶה. הָאֵלִים שָׁלְחוּ לְשׁוֹן שִׁכּוֹרִים אֶל הָהָר – זְכוּכִית כְּחַלְחַלָּה. הַיָּם הַיּוֹנִי לִחֵךְ כַּף רֶגֶל

בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לַהַפְלָגָה הַיָּם מִשְׁתַּלֵּט לָךְ עַל הַנֶּפֶשׁ. אַתְּ נִהְיֵית אִטִּית וְהַמִּלִּים שֶׁלָּךְ מִשְׁתַּתְּקוֹת. בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי לַהַפְלָגָה הַשֶּׁמֶשׁ מִשְׁתַּלֶּטֶת לָךְ עַל הַפָּנִים, הַזָּוִיּוֹת שֶׁלָּהֶן מִתְחַדְּדוֹת

קוּרֵי עַכָּבִישׁ שֶׁל הִתְאַהֲבוּתִי קוֹפְאִים בְּחַמְסִין פְּתוֹתֵי אוֹכְרָה חוֹמְקִים מַעְלָה בִּמְקוֹם הַשָּׁמַיִם עֶצֶב קַיִץ מְלַחֵךְ אֶת הָעוֹר הַיָּבֵשׁ בִּלְשׁוֹן נְיַר זְכוּכִית וּמַבְזִיק נְמָלִים עַל כְּתֵפַי

אֵין בְּגָדִים נְכוֹנִים לְמַעֲשֵׂה אַהֲבָה עַל כֻּלָּם לְהִקָּרַע וּלְהִשָּׁלַח לַפִּנָּה הַמְּאֻבֶּקֶת שֶׁל הַסַּפָּה לְהִדָּחֵק לַסֶּדֶק שֶׁבֵּין כָּרֵי הַמּוֹשָׁב לְהִכָּתֵשׁ בְּכַפּוֹת רַגְלַיִם מְסֹרָגוֹת שְׁתִי וָעֵרֶב וְלֵיל

(1)   בְּלֵיל הַחַמְסִין הַזֶּה כְּשֶׁהַצֹּרֶךְ בְּגוּף אַחֵר מִשְׁתּוֹלֵל בְּתוֹכִי כְּמוֹ מַעֲרֶכֶת תֻּפִּים מֻפְרַעַת כְּמוֹ בָּלָלַיְקַת עֶרְוָה אֲנִי מְיַלֶּלֶת בּוֹא בּוֹא נְטֹשׁ אֶת הָאִשָּׁה הַשְּׁגוּיָה

הַיְּחִידָה שֶׁאוֹדֶה בְּפָנֶיהָ כִּי הִתְאַהַבְתִּי בּוֹ קְצָת וְלַשָּׁוְא תִּהְיֶה הַמַּרְאָה בַּמִּקְלַחַת הִיא תִּתְכַּסֶּה שִׁכְבָה עָבָה שֶׁל אֵדִים וְכַאֲשֶׁר אֶרְשֹׁם אֶת שְׁמוֹ בְּאֶצְבַּע עַל דַּף הַזְּגוּגִית הַטִּפּוֹת

סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁלִּי לֹא נָהֲגָה בְּרֶכֶב וְלֹא הֵשִׁיטָה מִפְרָשִׂית. סָבְתָא רַבְּתָא שֶׁלִּי עָשְׂתָה לְבֵיתָהּ וְלֹא פִּרְנְסָה מִשְׁפָּחָה. הִיא יָלְדָה יְלָדִים וְשָׂרְדָה מִלְחָמוֹת.   סָבְתָא שֶׁלִּי

עֵת צָלַע יְמִינְךָ הַנֻּקְשֶׁה-הַשְּׁפוּפָה שָׁקְעָה בְּבָשָׂר שָׁדִי הַשְּׂמָאלִי הָרַךְ-הַנִּפְרָשׂ, כָּל מָה שֶׁיָּדַעְנוּ עַל זָכָר וּנְקֵבָה הִתְבַּלְבֵּל וְנִבְלַע בְּתוֹךְ בּוֹר הַנִּפְעָר בִּנְפִילַת הַמִּגְדָּל. חֲרַכֵּי עֵינַיִךְ מִלְּאוּ

קוֹרְט קוֹבּיֵין חָדָשׁ צוֹמֵחַ בְּתוֹךְ רֶחֶם אִשָּׁה הֹדּית נְטוּלַת שֵׁם. אַחֲרֵי שֶׁיִּתְאַבֵּד, דְּיוֹקַן הוֹרָיו הַקּוֹנִים יְעַטֵּר סֶרֶט דּוֹקוֹ-פּוֹלְשָׁנִי, זוֹכֶה פֶסְטִיבַל סַנְדָנְס. רְאֵה,  יַלְדִּי – הַסּוֹחֲרִים

מּוֹטוֹרִיקָה עֲדִינָה שֶׁל שָּׂפָה אָבְדָה לִי לִפְנֵי אַרְבַּע וְעֶשְׂרִים שָׁנָה. הַמִּלִּים שֶׁנּוֹתְרוּ, אֵלֶּה בְּנוֹת הָאָרֶץ הַיְּשָׁנָה, הֵן מִלּוֹת שִׁגְרָה. הַמִּשְׁפָּטִים – מִשְׁפְּטֵי יוֹם יוֹם. אַךְ

אֶזְכֹּר אוֹתָךְ, אִיקַרוּס, וְלֹא מִפְּאַת לֶכְתֵּךְ (סִלְחוּ לִי בְּרוֹיְגֵל, אוֹדֶן וְהָאִכָּר – עֵד חֲרִישִׁי קוֹצֵר הַשִּׁבּוֹלִים). כָּל זִכְרוֹנִי הוּא עַל כָּנָף בּוֹהֶקֶת – מַצְנֵחַ מְאַוְשֵׁשׁ

כְּכָל שֶׁמִּתְקַדְּמִים עַל קִינְג ג'וֹרְג' לֵכִּוּוּן אַלֵנְבִי, הָאֲנָשִׁים נִהְיִים אֲמִתִּיִּים יוֹתֵר. הַלִּטּוּשׁ נוֹטֵשׁ אֶת בִּגְדֵיהֶם וְעֵינֵיהֶם מַבִּיטוֹת לְעֵבֶר הָאַחֵר וְלֹא נְעוּצוֹת בַּמַּלְבְּנִים הֲדָקִים. כְּכָל שֶׁמַּעֲמִיקִים

(1)   המשורר זועק להכלה מתוך שער ראשו שלא נחפף ימים. כריך של קוטג' וחמלה נבלע בעייפות בין לסתותיו.   הפירורים של תמול שלשום אוספים

הַגֶּבֶר שֶׁאָהַבְתִּי כָּל שְׁנֵי יְמֵי חַיַּי אוֹהֵב אִשָּׁה אַחֶרֶת מֵאָז שֶׁהָיָה בֶּן עֶשֶׂר וְאַרְבַּע. לָהּ הִמְצִיא שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים וְסֵפֶר שִׁירָה אֶחָד. אֶצְבְּעוֹתַי אוֹרְגוֹת עוֹרְבִים. הֵם

אֲנִי מַעֲנִיקָה בָּמָה לְאֶרֶז אֶפְרָתִי. אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ שִׁשִּׁים סֶנְטִימֶטֶר. גָּבְהָהּ כְּתִשְׁעִים. בָּמָה תּוֹצֶרֶת איקאה וּשְׁמָהּ שְׁרַפְרַף. אֲנִי מַעֲנִיקָה מִיקְרוֹפוֹן לְאֶרֶז אֶפְרָתִי, אַךְ בִּמְקוֹם חוּט חַשְׁמַל

לוֹמֶדֶת לְהַרְפּוֹת פָּנִים וּמַחְשָׁבָה, לָשׁוֹן וּבְהוֹנוֹת. הָאֲדָמָה תַּחְתַּי סוֹפֶגֶת אֶת גּוּפִי שֶׁנָּח וּמִתְפַּשֵּׁט, כְּמוֹ טִפָּה דְּשֵׁנָה. קוֹלֵךְ מַפְצִיר "חֶמְלָה". אֶצְבְּעוֹתַיִךְ קַלּוֹת וּמַגָּעָן מַרְנִין כָּל לֵב

לֹא, לֹא נוֹלַדְתִּי כָּאן. כָּאן לֹא אֶבְנֶה בֵּיתִי. לֹא בַּיִת – דִּירָה: קִירוֹת, סְדָקִים וְקִלּוּפִים. יָבוֹאוּ חֲבֵרִים (יַלְדֵי כָּל הָעוֹלָם), יִשְּׁבוּ לְהִתְאָרֵחַ, צְפוּפִים עַל קַו

מֶרְחַב הַנְּשִׁימָה שֶׁלְּךָ, כִּנֶּרֶת, שׁוֹטֵף הַנֶּפֶשׁ בְּסֶגוֹל-צָהֹב. חַמָּה בִּמְבוֹאָהּ – דְּמוּמָה, בּוֹעֶרֶת – מֵעַל מַרְאַת פָּנַיִךְ חַגָּהּ. נוֹף מְרַצֵּד נִבְרָא. הַדֶּרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת, שְׁחֹרָה וּזְהֻבָּה, מוּל

Баю-баюшки-баю, Не ложися на краю. Придет серенький волчок И ухватит за бочок.   נוּמִי נוּמִי, פָּעוֹטָה. אַל תְּשַׁנִּי עַל קְצֵה מִטָּה. כִּי בְּלֵיל זְאֵב יָבוֹא

וְגֵר תִּהְיֶה בְּאֶרֶץ כְּנַעַן – פְּלִיט יַלְדוּת רוּסִית קְפוּאָה, תִּלְמַד כֵּיצַד לָמוּת לְמַעַן, כֵּיצַד לִחְיוֹת מִפַּעַם לְפַעַם עוֹד יוֹם אֶחָד לִרְפוּאָה.   וּתְשַׁרְבֵּט בְּיַד זוֹעֶפֶת

פָּגַשְׁתִּי אִישׁ דֹּב. פַּרְוָתוֹ שְׁחֹרָה וּמְדֻבְלֶלֶת, וְנִיבָיו מִתְחַדְּדִים עֵת הוּא נוֹגֵס בִּבְשַׂר אִשָּׁה. הוּא גָּרוּשׁ שֶׁבַע שָׁנִים וְכָל אִשָּׁה שֶׁפָּגַשׁ מֵאָז גּוֹרֶמֶת לוֹ לְהֵחָנֵק כְּאִלּוּ

אָדָם לָבוּשׁ אֵיךְ יִתְעַלֵּס? לָכֵן נוֹעַדְתִּי לְהִתְפַּשֵּׁט מֵעוֹרִי, בְּשָׂרִי וְעַצְמוֹתַי.   אִשָּׁה לְלֹא בָּשָׂר אֵיךְ תִּתְעַלֵּס? לָכֵן נוֹעַדְתִּי לְהִתְכַּסּוֹת בְּרִקְמוֹת שֻׁמָּן, שְׁרִיר וְשֵׂעָר מִכָּאן וּמִכָּאן.

מַתִּי עוֹד וָעוֹד קְצָת בְּכָל פַּעַם שֶׁנִּלְקַחְתִּי לְבֵית הוֹרֶיךָ. כִּי אֵין זֶה בַּיִת לָגוּר בּוֹ, אֶלָּא מַחְסַן זִכְרוֹנוֹת, וּבוֹ כָּל חֵפֶץ סִימְבּוֹל לִדְבַר מַה שֶּׁאָסוּר שֶׁיִּשָּׁכַח.

כַּמָּה מֵעֵט צָרִיךְ אָדָם: אַךְ יָד, חִבּוּק, מָרָק (וְחַם), חִיּוּךְ, עֵינַיִם מַבִּיטוֹת, הַרְבֵּה שְׂפָתַיִם, קָרְטוֹב רֹק, גּוּף שֶׁנִּצְמַד בְּמִין עֲוִית וּנְסִיקַת גְּמִירָה רִגְעִית.  

הָרֵי יַרְדֵּן מַלְבִּינִים תַּחַת קָרַע עָנָן. הַשְּׁבִיל מְטַפֵּס.    

כָּאן כֻּלָּנוּ סוֹבְאִים וּפְרוּצוֹת, וְלֹא טוֹב לָנוּ שֶׁבֶת גַּם יַחַד. עַל קִירוֹת – פַּרְפָּרִים וְנוֹצוֹת מִתְאַוִּים לֶעָנָן בְּלֹא נַחַת.   בֵּין שְׂפָתֶיךָ – מִקְטֶרֶת שְׁחֹרָה. הֶעָשָׁן מִתְעַוֵּת בַּשּׁוּלַיִם. חֲצָאִית

כֹּל הַקְּרָבוֹת כֻּלָּם הוֹלְמִים בְּתוֹכֵחָה – תֻּפֵּי מִלְחָמָה חֲלוּדִים. גּוּפוֹת הַמֵּתִים הַבְּשֵׁלוֹת פּוֹשְׁטוֹת בְּתוֹכְךָ עוֹר, עֲצָמוֹת, גִּידִים. אַתָּה מַעֲטֶפֶת אָדָם, שֶׁנּוֹהֵג לְהַבִּיט בַּמָּוֶת בְּעַיִן פִּקּוּחָהּ.

הוא מונח במיטתי – ציור של קרוואג'ו – ואור בוקר מהוסס מטפטף על אלכסון גופו. ידיו נמות מתחת לראשו, ותלתליו הרכים מְצִלִּים על פני מלאך איטלקי

חַיָּל מְשֻׁחְרָר נֶהֱנֶה לְהַכְאִיב לְנָשִׁים בְּשֵׁרוּתוֹ לָמַד לְהָנִיחַ גּוּפוֹת הַמְּחֻסָּלִים בֵּינוֹ לְבֵין הַגּוּף הַנָּשִׁי הָעֵירֹם מִתְחַלֵּף הַמִּטָּה קְבוּעָה בְּרִצְפַּת חֲדַר הַשֵּׁנָה הָרֵיק מֵחֲפָצִים יֵשׁ מַסְפִּיק

פסנתר – שלד עץ סדוק ונוקשה – ניצב בשדות מכוסי ערפל. דוושה של לֶגָטוֹ בּוֹדָה צליל אפל, וקור דוקרני בגפיים פּוֹשֶׂה.   אך שני אשוחים

"הַמָּוֶת לֹא קוֹרֶה בִּזְמַן שֶׁאַתָּה לוֹחֵץ עַל הַהֶדֶק" – הוּא אוֹמֵר לִי בְּקוֹל מָדוּד, עֵת יָדָיו נִנְעָצוֹת יִתְדוֹת-יְתֵדוֹת בִּבְשָׂרִי. "הוּא מַבְשִׁיל לְאַט, כְּמוֹ רִמּוֹת שֶׁל

אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת עִם זֶה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה. אַתָּה שׁוֹמֵעַ, אֲנִי יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת מִזֶּה כָּל כָּךְ הַרְבֵּה. יָדַי לָמְדוּ כֵּיצַד לְשַׁחְרֵר אֲחִיזָתָן מִזֶּה וּמִזֶּה, וַאֲנִי

עת נולדתי, אמי טבלה את גופי במימי הסבל הפיוטי. ימים ארוכים טבלה את גופי. הלוך וטבול טבלה את גופי. פן אדע שמחה מה היא, פן

רגעי ים עטופים במפרש מרשרש מְשִׂיחִים על נשים-בתולות עם זנב-דג וגברים-מלחים. ועיניים תכולות מבזיקות עוד חיוך בעד דֹּק של רשת קרניים צפופות, של קמטוטי צחוק.

חרוזים מושחלים לאיטם על גבי חוט חיי. חוליות של חווה ואדם, מתווספות עד בלי דיי. אך עליי לשמר הגמישות של החוט העמוס. הם הולמים ונוֹקְשִׁים

אִלּוּ הָיוּ מוֹנִים אֶת כָּל הַפְּעִימוֹת, שֶׁהֶחְסַרְתִּי בְּגִינְךָ, הָיוּ וַדַּאי מִתְפַּלְּאִים, אֵיךְ זֶה, שֶׁלִּבִּי עוֹדֶנּוּ פּוֹעֵם בְּקִרְבֵי.

(1) Let me be your Hazey Jane. We will learn how to share cords and smiles, Cigarettes and nightmares. We are slow thirty-plus-years-old, Who care only

אבי ואמי נפגשו בֵּמְּזָוֶה בֵּיתִי אחרי שלושים שנה, שלא התראו. שניהם מרירים. אילו שוקולד היה סממן לילדות מאושרת, הייתי נחשבת וודאי לילדה האהובה עליי אדמות.

כשתקיש על דלתי לא קרוי, באמצע הליל בידך ברוכת וריד, קשיות, וגידים לעייפה, האמבט יחרוק שן של זדון מאופק ואמייל, ומראה בחדר המיטות תיאנח, זעופה.

הַכֹּל רגיל, כמו אז, כמו תמול שלשום ושלג בחלון – זועף, פְּתִיתִי. אני לא התחדשתי כלל היום, אך גבר בא הלילה אל ביתי.   אותו

(1)   תִּקַּח את מספר הימים, שצריך בשביל להפוך קירות לבית. תכפיל במספר רגעי אושר צָרוּף. תחלק במספר רגעים, שבהם רצית למות. הגעת לעשר שנים?

הוילונות ההם לא מניחים לי: כנפיים אפורות בשמי פסטל ודמות, ברווח שבין לאור לצל, שוב בחדות של מנתחים מראים לי את כל מה שאיבדתי בְּשׁוֹגֵג. יונה

בֵּעִיר הַכֻּרְסָאוֹת הַנְּטוּשׁוֹת יָמִים תְּמִימִים הוֹלְכִים וּמִתְקַצְּרִים. תּוּגָה שֶׁל דִּמְדּוּמִים וּבַקָּשׁוֹת חוֹבֶקֶת אֶת הַיָּם בֵּין מִיצָרִים, מִקַּו הָאֹפֶק וְעַד קַו קִמּוּר שֶׁל מֹתֶן מִתְרַחֶצֶת עֲלוּמָה.

הרמתי מכסה הברזל מעל קדירת ההיתוך, וצחנת תבלינים אפפה עפעפיים ואף. תבשיל אפרפר וצמיגי, של דת ולאומיות, של רוחות של מַלְכוּת וגלות, שדבוקות אל דפנות הקדירה. ופְּלַנְקְטוֹן

– אַתְּ נִרְאֵית לֹא מַפָּה. – אַתְּ נִרְאֵית לֹא מִשָּׁם. – לָמָּה קַר לְךָ? אַתְּ רוּסִיָּה! – לָמָּה חַם לָךְ? אַתְּ מִיִּשְׂרָאֵל! – יוּ! אֵין

גמד רשע נחת בתוך ביתי, עוד צאכס הקטן בהיר-בלורית. צבע בלובן גס את רצפתי, את מפתני השחיר ביד זדונית.   קילס כל אמנות שבנמצא מלבד

כבת כחולה על פסים אפורים, וילון חום-דהוי מתפרע, שמים שקופים ומחוררים, ואספלט בוהק, מקרטע.   כל מי, שנשם פת אוויר צהבהב מתוך החורים בשמיים, ורץ

מודעות עצמית לעולם לא תדע לחלחל דרך שכבות בטון של ינקות מרוסקת. היא אך תחליק לאורכן – סטיקס אישי, לאה, ורדוד. נווט נא את תיבתך,

פרחי יסמין דשנים נושרים על ראשי הנָסִים מפני אזעקה.

"הם מתקשרים אלינו בטרם יטילו את הפצצות. והטלפון מצלצל, ומישהו, שיודע את שמי הפרטי אומר בערבית מושלמת: "כאן דויד." ואני, עדיין מטושטשת מקולות הפיצוצים ומסימפונית

אני אוהבת, איך שאתה מערסל את האנגלית השבורה שלי בין כפות ידיים גדולות, וחובש את ברכיה בשגיאות משלך.

אתה שייך לחושך. על כן אתה פוקד את בֵּיתִי אך בחצות. לוחץ חרישית על כפתור פעמון הכניסה. צליל צורם וקצר נתלה על מחוג השניות. אני שוכחת את

(1)   כל הזמן הקרבתי את עצמי על מזבח הנורמליות – זו שכולם מדברים עליה, אבל היא פיקציה גדולה יותר מיהוה. וכל פעם נבראתי מחדש מעפר

בַּסּוֹף מִישֶׁהוּ תָּמִיד עוֹלֶה עַל מָטוֹס. עוֹמֵד בְּכָל הַתּוֹרִים. מַנִּיחַ אֶת עַצְמוֹ, בַּזְּהִירוֹת, עַל הַמּוֹשָׁב הַמְּיֹעָד (אוֹת לָטִינִית-סְפָרוֹת עַרְבִיּוֹת) שׁוֹלֵף מֵהַתִּיק עָרַכְתָּ טִיסָה (סָפַר, סֻכָּרִיּוֹת

אֲנִי בּוֹנֶה גַּרְדּוֹם. שַׁלֵּב אַחַר שַׁלֵּב. וְשֵׁם אֶתְלֶה בְּסַךְ גְּבָרִים שׂוֹנְאַי נָשִׂים. אֶתְלֶה אוֹתָם לְאַט, וּבְמִקְצוֹעִיּוּת. אַנִּיחַ לוּלָאוֹת עַל צַוְּארֵי שׂוֹנְאִים. אַנִּיחַ שְׁרַפְרַפִּים וְאַעֲמִיד שׂוֹנְאִים

אֲנִי מְקַלֶּפֶת מִּלִּים מִמַּשְׁמָעוּתָן, כְּמוֹ שֶׁמְּקַלְּפִים תַּפּוּז. נְשֹׁרֶת נַקְבּוּבִית נֶעֱרֶמֶת עַל הַשַּׁיִשׁ לְיַד הַכִּיּוֹר. כָּרִיּוֹת הָאֶצְבָּעוֹת נִמְשָׁחוֹת כָּהֳלִיּוּת מְבַשֶּׂמֶת. הַמִּלִּים הָעֲרֻמּוֹת מֻנָּחוֹת פְּלָחִים-פְּלָחִים בַּצַּלַּחַת אִיקֵאַה מְשֻׁבֶּרֶת

רַק כְּשֶׁאֲנִי מְחַבֶּקֶת גַּב שֶׁל גֶּבֶר בְּעָמְדֵּנוּ עֲרוּמִים מוּל מַרְאָה, אֲנִי מְבִינָה שֶׁאֲנִי קְטַנָּה. בַּשְּׁאָר הַזְּמַן אֲנִי גְּדוֹלָה מִלְּהָכִיל.

הַדְּגָלִים בָּרְחוֹב מִתְנוֹפְפִים כְּמוֹ מִפְרָשִׂים – מַזְכִּירִים אֶת בּוֹא חַגֵּי הָאָבְדָן.

היו היה משורר. הוא היה חי בתוך התחת של עצמו ומעולם לא יצא החוצה. הוא לא ראה ים, לא הריח פרח, ולא נישק בחורה. הוא

הָיִיתִי חִיַּבְתָּ לִבְדֹּק אֶת כָּל קְלִישָׁאוֹת בְּעַצְמִי. הַאִם חֲצִי שְׁנַת אֶקְסְטָזִי פּוֹגַעַת לָעַד בִּיכָלְתּוֹ שֶׁל הַמֹּחַ לִשְׂמֹחַ, אַךְ מַקְנָה יְדִיעָה מַהוּ אֹשֶׁר צָרוּף. הַאִם שָׂבַע

בְּכָל חֲבוּרָה יִהְיֶה זֶה שֶׁיַּעֲמֹד בַּצַּד, וְרַק יִסְתַּכֵּל, אֵיךְ הֵם עוֹלִים עָלֶיהָ, בֵּתּוֹרוֹת, מִתְרוֹקְנִים לְתוֹכָהּ, וְיוֹרְדִים מִמֶּנָּה, בְּזֶה אַחַר זֶה. יִהְיֶה זֶה, שֶׁיְּצַלֵּם בַּיָּד רוֹעֶדֶת

אוֹי הָרַכֶּבֶת הַזֹּאת הַנּוֹסַעַת שַׁק-מְשַׁקְשֶׁקֶת גַּעְגּוּעִים. צִנַּת שִׁמְשָׁה לְחָיַיִם פּוֹצַעַת, עַיִן גּוֹמַעַת נוֹפִים. בּוֹאִי וּפִרְסִי לִי, סַכִּין גַּעְגּוּעַ, פַּת לֶחֶם דַּל, מְאֻבָּק וְשָׁחֹר. אוֹי הָרַכֶּבֶת,

אֲנַחְנוּ זוֹחֲלִים מִתּוֹךְ עוֹר הַיַּלְדוּת שֶׁלָּנוּ וְנִדְחָסִים בְּכוֹחַ אֶל תּוֹךְ עוֹר הַיַּלְדוּת שֶׁל הָאַחֵר. אַךְ הַכְּסוּת הַזּוֹ קָצְרָה מִדַּי, בִּלְתִּי מַסְפֶּקֶת; עוֹר הַיַּלְדוּת שֶׁל הָאַחֵר קָטָן וּמְשֻׁנֶּה

לֹא רוֹצָה לִלְבֹּשׁ מַבָּט תָּמִים עַל הָעֵירֹם  שֶׁלִּי. הָעֵירֹם שֶׁלִּי מֻנָּח עַתָּה עַל סָדִין, שֶׁאֲחִיזָתוֹ הִתְרוֹפְפָה עָלָיו וְאָבְדָה בֵּין מֵאוֹת כְּבִיסוֹת. הָעֵירֹם שֶׁלִּי טוֹבֵל בֵּרֵיחַ אוֹנְנוּת גְּנוּבָה, לֵילִית,

לאלוהי הדברים הפשוטים אשא תפילתי. חלון סקרן מציץ דרך וילון תחרה, שקשוק צלחות מצטלצל – מטרונום ענוג של שבת, והבל תבשיל, שנח ונשם כל הלילה,

[1] המטוטלת שלי שבה לפעול הבוקר. היא כמו הים, נשמעת לצוו הירח, גואה ומשתפלת, ומכה בעוצמה אנכית בדפנות פעמון הזכוכית. אני מייחלת לניפוץ.    

הָאָפֹר כָּאן לֹא נקי. הוּא מֵעוֹלָם לֹא הָיָה אָפֹר בֶּאֱמֶת. יֵשׁ בּוֹ טִפְטוּפֵי צֶבַע מְלֻכְלָכִים: כַּרְטִיסֵי בִּקּוּר שֶׁל מְכוֹנֵי לִוּוּי, מִגְבַּעַת פּוּרִימִית מִקְּטִיפָה אֲדֻמָּה, סְפוּגַת מֵי גֶּשֶׁם וַעֲטוּרַת קַשְׂקַשִּׂים שֶׁל הוֹמְלֶס

גמדים מקורחים שוחים במים עמוקים דלוחים. ידיהם חותרות בסך בתזמון עצי (אסוציאציות אישיות: שעוני קוקייה ממורקים מפיירבורג, מריונטות חבוטות מפראג, כפות-דיסה סדוקות מנובגורוד תחתית). דחלילי

וּמִחוּץ לַחַלּוֹן הָיְתָה עִיר, מְדַשְׁדֶּשֶׁת בֵּקּוֹל צְעָדֶיהָ שֶׁל גְּבֶרֶת זְקֵנָה בֵּאָפֹר. כְּלַבְלַבָּהּ מִשְׂתָּרֵךְ אַחֲרֶיהָ, וְנוֹבֵחַ, מֻפְתָּע, עַל צִפּוֹר. וּמִחוּץ לַחַלּוֹן הֶאֱפִיר, וְקַמְצוּץ גֶּשֶׁם חֹרֶף נִנּוֹחַ הִתְדַּפֵּק עַל תְּרִיסִים בְּלֹא

שָׁכַחְתִּי אֶת שִׁמְךָ וְאֶת נְשִׁימוֹתֶיךָ, כָּל זֵכֶר רֵיחַ גּוּף פָּרַח מִנְּחִירַי, וּלְשׁוֹנִי הוֹגָה בֵּקּוֹל אֶת מִלּוֹתַיִךְ שֶׁעַד עַתָּה צָרְבוּ. כָּעֵת, אִם בָּאַקְרָאִי אֶרְאֶה דְּמוּתְךָ בִּרְחוֹב,

לעולם לא אדע לְאוֹנֵן. כִּי יָדַי – יְדֵי אֶבֶן הֵן, וְאֵדַע לֶאֱחֹז אַךְ בְּקֹשִׁי בֵּוִּיבְּרָטוֹר עָצוּם וְעוֹיֵן. תּוֹךְ כְּדֵי מֻכְרָחָה לְדַמְיֵן אֶת פּוֹסֵידוֹן הַמְּאַיֵּם שֶׁאוֹנֵס

כֻּלָּם מטורפים: הַמְּלָחִים, עִם צִפָּרְנַיִם שְׁבוּרוֹת, מְלוּחוֹת וּשְׁחֹרוֹת, וְזָוִיּוֹת עֵינַיִם, צְרוּבוֹת מְשַׁמֵּשׁ מַשְׁוָנִית. הַסִּירֶנוֹת, צְרוּדוֹת מֵעִשּׁוּן וּזְעָקוֹת הִתְעַלְּסוּת, עִם טְפָרִים מְצֻפִּים לַכָּת תְּכֵלֶת רְעִילָה. הרַב-חוֹבֵל

הַמְצָאָתִי הַמְּיֻתֶּרֶת, שתּוֹךְ תוכה אך רִיק שואב. אתה שרוול בלא אדרת, פרש רכוב בלא מגלב.   כי צוננות נשיקותיך. גופך יציב וממורק. תריסים חוסמים חלונותיך.

אַתָּה לִי קֶרֶס-זִכָּרוֹן, נָעוּץ בַּבֶּטֶן הַשָּׁמַיִם. בְּחַכָּתִי עוֹלֶה מִדְרוֹן, חָצִיר צָבוּר עָרְמוֹתַיִם. יְדֵי עֵצִים הוּנְפוּ אֶל עָל, וּכְבִישׁ מַכְסִיף תַּחְתַּי נִגְלַל. כָּאן רוּחַ תְּנַשֵּׁב מִזְרָחָה.

הַכֹּל הָיָה כָּל כָּךְ נָכוֹן בַּבַּיִת הַהוּא, הַתְאָמַת צְבָעִים מְחֻשֶּׁבֶת הֵיטֵב בֵּין אֲרִיחֵי הַקֶּרָמִיקָה לְבֵין דְּלָתוֹת הָאֲרוֹנוֹת, עִם שְׁקָעִים בִּמְקוֹם יָדִיּוֹת. שְׁקָעִים, שֶׁעָמְקָם נָאֶה וְאָרְכָּם

הָאֹפֶן, בּוֹ נוֹשֶׁרֶת כֹּל זָרוּת בֵּין שְׁנֵי גּוּפִים, תּוֹךְ הִתְקַלְּפוּת נִמְהֶרֶת: כָּךְ דְּמוּת מָאטִיס קַוֶּיהָ מְקַמֶּרֶת, עֵת נָעָה בֵּין תְּנוּמָה, עֵירֹם, עֵרוּת.

האגדות עשויות מרקבובית ונציאנית. הקירות עשויים מחול. אנחנו מפליגים על דמיון, כי אין רוח אמיתית. המים בדצמבר צוננים. מותר לרדת למים, אך עליך לאחוז בחוזקה

יוֹם אֶחָד אֶקָּחֵהוּ עִמִּי אֶל מַחְצֶלֶת הַחוֹף, וְאַשְׁאִיר אוֹתוֹ שָׁם, אֶת הַצְּרוֹר הַזֶּה עִם גַּעְגּוּעַ. גַּעְגּוּעַ – תִּינוֹק, בֵּן שְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים בְּקָרוֹב, נֶאֱחַז בְּיָדַי וְעוֹצֵר אֶת רוּחִי

עֵת הִתְעַצֵּם הַשֶּׁקַע הָרִאשׁוֹן, אוֹתוֹ כִּנּוּ בֵּרֹב הָדָר – "סוּפָה", רָאִיתִי בִּצְלִילוּת, כִּי מֵעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּיךָ. אַתָּה לִי הַר-זָרוּת. הֵר אֵפְּפֵּלשְטרוּדֵל קַר מִתַּפּוּחִים, שֶׁהֻרְעֲלוּ מִטַּעַם

אָדוֹן שׁוֹקוֹ חִבֵּק אֶת הַבֻּבָּה זֶהָבָה, הָעֲיֵפָה, עָזַר לַגְּבֶרֶת עִם הַסַּלִּים, דִּפְדֵּף בְּעִתּוֹנֵי, נָתַן לַ-הִיא מֵהַגִּימְנַסְיָה הָמוֹן-בָּלוֹן, וְהָלַךְ.

הֵעָלְמוּתְךָ מֵחַיֵּי הוֹתִירָה סֶדֶק בֵּתַּחְתִּית הָאֹשֶׁר, שֶׁאַט אַט נִפְעַר לִכְדֵי שֶׁבֶר. יַרְכִתַי הוּצְפוּ, וְאֵין טָעַם בִּבְדִיקַת טַעֲמָם שֶׁל הַמַּיִם: מְלִיחוּתָם מֻבְטַחַת. נָטַשְׁתִּי, וְכָעֵת אֲנִי נְתוּנָה בְּרַחֲמֵי

רִגְעֵי הַתַּשְׁלוּם הַקְּטַנִּים בְּטֶרֶם נִרְדֶּמֶת. מָעוֹת גַּעְגּוּעַ סְפוּרוֹת בַּעֲבוּר עִתּוֹת עַצְמָאוּת.

אֲנִי מַרְחִיקָה אוֹתְךָ עַד גְּבוּל הַנִּפְנוּף, וְאָז שׁוּב יוֹרֶדֶת מֵהָרוּחַ.      

בַּסּוֹף זֶה הָיָה גַּל הֶדֶף מֵהִתְפּוֹצְצוּת רִמּוֹן גַּעְגּוּעַ. הוּא הֵעִיף קִיר עַל סַפָּה, עָקַר דֶּלֶת חֲדַר שֵׁנָה מִצִּירֶיהָ, וְקָבַר אוֹתִי מִתַּחַת לַקֻּפְסָאוֹת נַעֲלַיִם שֶׁל שָׁנִי

אני מנסה למלא את החור, שנפער בי בלכתך בהר, בים, ובמגפיים חדשים (לחורף שממאן לבוא). אך שני צדדים לחור, ועל כן ההר, הים, והמנעל החדש

לֹא אֲחַשֵּׁב אֶת צעדיי בהליכה זו בהרי ירושלים. אתן לרגל ימין לטפס במעלה ויאה דולורוזה, (אך לא על מנת להרהר בגורל הַצָּלוּב, אלא בשביל מאפה

תהליך של יצירה. ללא תרתי-משמע. ולא כצמד מילים מכובסות. אלא כפשט מדויק: תהליך, יצירה.

(1)   ספטמבר מזדחל בין החגים, כמו נָחָשׁ בין תלוליות של חול. גאות המשתקפת בעין חתולת רציפים מנומרת מפרידה בין חשבון לנפש.     (2)

הפורענות שוכנת מִקָּרוֹב: נֶחְבֵּאת בנקישה לילית בדלת; בתוך ניידת ממתינה, לועסת, על צומת יחפנית בדרום העיר, [נדמה, ב-המסגר פינת הגדוד, כן, מה שמו? העברי.]; צוללת

(1)   גַּעְגּוּעַ, כְּמוֹ הֵד, מִתְגַּבֵּר בֵּדִּירוֹת רֵיקוֹת. רֵיחַ יַסְמִין נָסוֹג לַמִּרְפֶּסֶת. מַאי מַתְחִיל לְאִטּוֹ.     (2)   יֵשׁ נָשִׁים, שֶׁמַּצְלֵמוֹת אֶת עַצְמָן בְּלִי

צייר לי גרף פונקציית הפרידה. – היא בטח דומה לפונקציית הסינוס הבסיסית, רק שנקודות הקיצון שלה עלולות לנסוק מעלה בפתאומיות כפייתית, או להתרסק ביגון שאלה

אַתָּה – נְבֵלָה אֲפוּפַת צַחֲנַת צְבִיעוֹת! מְפַזֵּר סִימָנִים שֶׁל חִבָּה לַתְּמוּנוֹת שֶׁל רַכִּים נוֹלָדִים, רוֹשֵׁם "מַזָּל טוֹב" מְרֻבֶּה תָּוִים שֶׁל חִיּוּךְ, (עַל מִשְׁקָל "תָּוִים שֶׁל

וְהִכֵּיתָ בִּי בַּמַּטֶּה, בִּמְקוֹם לְדַבֵּר מִלִּים שֶׁל אֱמוּנָה. וְיָצְאוּ מַיִם מִן הַסֶּלַע, דְּמֵי דֶּמַע מְלוּחִים. וְלֹא זָכִיתָ לְהַלֵּךְ בָּאֶרֶץ זָבַת מִיץ תַּפּוּזִים וְשׁוֹקוֹלָד מַר לְהַפְלִיא, מְשֻׁבָּץ גַּרְגְּרֵי מֶלַח,

הערב הזה לא יורד, נשען על העיר. הוא נשען ברכות מהוסה כמו שיכור על בר זר. הערב אלבש לגופי בגד רך, צבעו כעשן, כצלו השקט

(1) הפרחים במרפסת של אמא שלך עומדים דום; גדוד סגול, גדוד אדום, גדוד לבן. הם מקבלים מנות מי קרב ממוחשבות ומשתחררים אל מותם כעבור חצי

הִשְׁתּוֹלְלוּת צִפּוֹר עֲלֵי דִּמְמַת רָקִיעַ. מִתַּחַת נָחָה עִיר, סְתוּרָה וּרְפוּיָה. לָהּ פֶּה פָּעוּר, יָבֵשׁ, לָהּ קַו כָּתֵף פָּגִיעַ, חָבוּק בֵּכֶּסֶת חוֹל, רַכָּה וּדְהוּיָה.   צִיּוּץ אֵיתָן

עִיר לְבָנָה, חֲתוּלִים בֵּצֶּבַע בָּהּ  מְהַלְּכִים עַל כַּפּוֹת קְטִיפָה. פְּתִית-לְבָנָה שֶׁל חֲצוֹת וָרֶבַע זָב עַל פַּחִים בֵּפְּסִיעוֹת טְפִיפָה. בְּנֵי בְּלִי בַּיִת – אִישׁ, חָתוּל, יָרֵחַ –

You are my favorite ghost. The only one I’ve believed in. You put me asleep every night, After a bitter fight with the others. [They

אֵין לְהַכְבִּיד בַּמִּלִּים, בַּמִּבְנִים! פַּשְׁטוּת הִיא הַפְּשָׁט וְהַדְּרָשׁ: רָבִיד מִרְפָּסוֹת עַל חֲזוֹת בִּנְיָנִים. רִבּוּעַ, עִגּוּל, מְשֻׁלָּשׁ.   עֵין הָרָקִיעַ, כְּחֻלָּה בְּלֹא עָב, נִפְקַחַת אֶל יָם

מַיִם, שֶׁצֶף, בֹּץ עָכוּר! אַיָּלוֹן, אוֹתוֹ בָּחוּר, שֶׁנּוֹהֵג לָשֵׂאת מֵימָיו בִּמְתִינוּת כִּמְעֻנָּב, בְּתֹם לֵיל גְּשָׁמִים נָאֶה, הִתְמַלֵּא. וְהוּא גּוֹאֶה! נְתִיבֵי הָעִיר הֵצִיף הוּא, וְעַל תּוֹשָׁבָיו

שְׁתִי הָעֵינַיִם לה תְּלוּיוֹת עַל פָּנָס – אִישׁוֹנִים רְחָבִים וְקַשְׁתִּית מֻכְתֶּמֶת. מִסְתַּכְּלוֹת בַּשִּׁוְיוֹן עַל עֲנָק – נַנָּס, חֲתוּלִים – כְּלָבִים, לְבָנָה מֻקְדֶּמֶת. פְּעוּרוֹת לָרֹב, שׁוֹפְכוֹת

אֲנִי מַשְׁלִיכָה אֶת עַצְבוּתִי עַל אֲחֵרִים, כְּמוֹ מִכְמָרְתָּן, הַמַּשְׁלִיךְ אֶת רִשְׁתוֹתָיו הַיָּמָּה. וְכָל מְבֻקְּשֵׁי הוּא לְהָשִׁיב אֶת אַטְלַנְטִיס.

הִיא נִצֶּבֶת שְׁדוּפָה וְנוֹטֶרֶת, פֶּה חָשׁוּק צָבוּעַ אָדֹם, וְעֵינֶיהָ, עֵינֵי מְשׁוֹרֶרֶת, מְנַבְּאוֹת אֶת בּוֹא הַגַּרְדּוֹם. אֲרֻבּוֹת עֲשֵׁנוֹת גַּבּוֹתֶיהָ, שְׂעָרָהּ – אֲדָמָה חֲרוּכָה. נִדְכָּאִים בֵּין חֲצָאִיּוֹתֶיהָ מְבַקְּשִׁים אֶת

(1) פֵּרוֹת קְפוּאִים, עָנָף חֵמָר שָׁחֹר, קְרִיסְטָל לוֹאֵט צְלִיל נְקִישָׁה בָּאֹזֶן – קוֹנְכִיָּתָהּ שְׁקוּפָה, תְּנוּכה חָבוּק בַּפַּס חִשּׁוּק זָהֹב.  הָעַיִן – צִבְעָהּ עִנְבָּר – לַחָה

קַל לְהַבְחִין בָּאֲנָשִׁים הַחוֹזְרִים מֵהַיָּם. הֵם לֵאִים, מְבֻסְּמֵים משֶׁמֶשׁ. כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם צְרוּבוֹת וַחֲלָקוֹת, עוֹרָם מָלוּחַ וְעֵינֵיהֶם מְלֵאוֹת אֹפֶק. גַּרְגִּירֵי חוֹל נִזְרָעִים מִבִּגְדֵיהֶם הַלַּחִים, כְּמוֹ פֵּרוּרַי

Black black forest’s all around Black black grass disguises the ground. Black black birds above are crying. Black black soul of mine is dying. Black

דִּמִּיתִי, כִּי שִׁירָתִי הִיא יִלּוֹד-אֱנוֹשׁ. עוֹרוֹ זַךְ, פִּיו – מֶתֶק פֶּטֶל, וְשִׁנָּיו – גַּרְגְּרֵי אֹרֶז שְׁטוּפִים, סְדוּרִים בַּשּׁוּרוֹת מְחַיְּכוֹת. לַיְלָה אֶחָד נִרְדַּמְתִּי עַל מִשְׁמָר שִׁירָתִי.

עֵת מַתְחִיל לְהַכְחִיל זְקַן הָעֶרְוָה וּמַפְתֵּחַ הַכֶּסֶף נִטְבַּל בַּדָּם, חֲרִיזָה צְעִירָה מְצַמַּחַת שְׁלוּחָה לִלְפֹּת סוֹרָגִים שֶׁל מִשְׁקָל.  

הָעוֹר נעשה דק. כל עַוְלָה נראית ובלתי נראית משאירה שריטת עומק. מְנַקֶּה רצפות עם מבט בורח ואגלי זיעה בשיפולי אף – מַטְבִּיעַ כְּוִיָּה. קופאית מבוגרת

בּוֹנֶה עִיר וּמִגְדָּל יִמְעַד פֶּתַע וְיִפֹּל בִּבְהִילוּת מַבְעִיתָה, וּבִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת נֶפֶשׁ מֵתָה תְּקַלֵּל אֶת שִׁגְעוֹן גַּדְלוּתָהּ.   כֹּל מַחְרִיב וְהוֹרֵס – יִמָּחֵץ הוּא, יִקָּבֵר בֵּין כָּפִיס לְקוֹרָה.

כְּשֶׁבְּבָתֵּי הקָפֶה הוִינָאִיִּים יָשְׁבוּ רַק גְּבָרִים מְעֻנָּבִים, עם מוֹנוֹקְל, מִקְטֶרֶת, צרור עלי כותרת בַּדַּשׁ וחפתי זמש, הייתי סבינה שׁפילריין. טָוִיתִי חֲלִיפַת מִכְתָּבִים, תִּנִּיתִי פרשיות אֲהָבִים

הִתְהַלַּכְתְּ, מְעֻנָּה, בֵּין יַמָּה לָעִיר, רֵאוֹתַיִךְ יְגֵעוֹת, שִׁירָתֵךְ מוּצֶלֶת. אֶת יָפְיֵךְ הִלְּלוּ וְקִלְּסוּ תָּדִיר עֵת בִּקַּשְׁתְּ אָהוּב, רְפוּאָה וְיֶלֶד.   דָּם שָׁחֹר – אָדֹם מִמְחָטָה

    – חַבְנוֹ זו עיירה. יש עיירה כזו, חַבְנוֹ שמה. יש בה כל מה שצריך להיות בעיירת סְפָר: בית דואר, רב מִטַּעַם, נהר, רב

מַחְשׂוֹף חָצוּף שֶׁל בַּת עֶשְׂרֵה בַּמַּעֲלִית הַמּוּזֵאוֹנִית קוֹרֵן מִתֹּם לֹא מְעֻשֶּׂה. הַנַּעֲרָה – כְּלָל לֹא אַיְקוֹנִית, (חִיּוּךְ מֻסְתָּר בַּחוּט בַּרְזֶל, וְעוֹר מֻכְתָּם, חִוֵּר, זָרוּעַ) בִּי

הַזְּמַן הַצָּהֹב כָּבַשׁ הָעִיר. צְבָא חַרְצִיּוֹת לְצַד כְּבִישֶׁיהָ צָבַע כֹּל טְלַאי אֲדָמָה זָעִיר. עִקְצֵץ וְדִגְדֵּג בְּאַפֵּי יוֹשְׁבֶיהָ עָפָר צְהַבְהַב – בֶּן מַמְלֶכֶת אַשּׁוּר, שֶׁבָּא וְהִטְמִין

כשתִּמָּלֵא העיר חתולים, הם יצודו בלהקה בין הֲרִיסוֹת בָּאוּהָאוּס ומגדלים עקורים. כשזכרים גאים יכבשו כל גינה ציבורית, לא תהיה זאת גינה, אלא חורש וסבך. כשתְּרֻטַּשׁ

פנסים סדורים ליקטו את האור, צבעוהו צהוב, שחררו בשנית להצהיב במחשך.

על אף נִשְׁמוֹתָיו (תשע) ורגליו (ארבע) שעליהן ינחת בבטחה כפי שהובטח, נְשִׁימוֹתָיו נְשִׁימוֹת מהירות של יונק קטן. בקוצבן את שנותיו בכפולות שנות אדם הן גוזרות עָלַי

(1) אני מחליקה מתוך יַלְדוּת. העולם שלי – עולמם של מבוגרים. הימצאותי בו מתמיהה אותי לעתים. אז אני מחפשת נתיב חזרה לילדות בין מאות השבילים הסבוכים

All of these right, pretty people, Dressed up so vintagely nice, Framed within big brown glasses, Tied up with free-falling scarfs, Drinking and “smiling and

לא-אבא   אתה רוכן לְעֶבְרִי בבית קפה מעופש וחמוץ, כמו הבל פה של קבצן מרחוב דיזנגוף, ומפריח שקרים מזָקָן שֵׂיבָה.   קמתי. יחד איתי –

פַּעַם לָעִיר הָיָה עוֹר, וְזָנָב שֶׁל חָתוּל, וְנַחַל שׁוֹצֵף, שֶׁנֶּחְצָה בִּגְבוּרָה בְּרַגְלֵי חֵיל רַגְלִים שֶׁל מַלְכָּה אֲפֹרָה. לְעַיֵּר הָיוּ פַּעַם גַּפֵּי חֲסִידָה, עֲלֵיהֶן נִתְּרָה, וְקִפְּצָה,

גגות בְּרֶזֶנְט דולפים מעל. גלגל של עגלה טובע בגֵּב עכור. מוכר יגע בקול בוצי מזמין קהל אל מרכולתו המלבבת: עגבניית תמר כוזבת ואבוקדו מגודל.

אָדָם נוֹדֵד בֵּין עוֹלָמָיו. כָּנָף שְׁחֹרָה שְׂמֹאלוֹ עוֹטֶרֶת, וִימִינוֹ – יָמִין אֱנוֹשׁ, חַדַּת מַרְפֵּק, שְׁמוּטַת אַדֶּרֶת, אֵינָהּ יוֹדַעַת כֹּל נוֹצָה. הוּא מְקַרְטֵעַ וְנִשָּׂא עֲלֵי זִרְמֵי

  כולם מדברים תינוקות נושמים תינוקות בכל מקום גפיים רכות מהודקות בשמיכות כרוכות ממורקות ונשים ללא ולד בידיים ללא חלב בשדיים מגלגלות כדורי לחם בחומץ

מילה שיכורה לרומן באימבאיב בעל שני ללבות, שני ראשים, שני כרים, בעל שלל אותיות, מ-אָה ועד אלף, פורעות בלילות, צורדות בבקרים.   הוא לא עשה

סוּפוֹת הִלְבִּינוּ פְּנֵי תֵּבֵל – אַדְמַת הֶפְקֵר. הַנֵּר בָּעַר בְּבַיִת אָפֵל, בָּעַר הַנֵּר. כְּמוֹ בְּלֵיל קַיִץ עָט הָעָשׁ לָאוֹר, מֻלְהָב, כָּךְ שֶׁלֶג בִּפְתִיתָיו נָקַשׁ עַל

    שֶׁכֻּנָּה בְּצֵל הַמִּגְדָּלִים, יְרַקְרַקָּה וּמְמֹרֶקֶת, שְׁכֵנָה קְשִׁישָׁה וּמְהֻדֶּקֶת – פָּנִים קְמֵלִים וּנְעוּלִים, לִי מְסַנֶּנֶת, "בֹּקֶר טוֹב." אַךְ מָה כְּבָר טוֹב בְּזֶה הַבֹּקֶר?! אַף

מנהג עולם מַתְוֶה מסלול חד ומובן: שובל של הינומה נשרך על קוץ ודשא, אליה מהודק חיתול מבד לבן; כותנת רפויה על חבל מתייבשת לצד זוג

אֶפֹּל אַפַּיִם לַמִּטָּה וְאֶעֱצֹם הָעַיִן. מַחֲלָתִי, אַתְּ מַלְעִיטָה בָּרִיר ולא בַּיַּיִן.   אַף אֶת בְּגָדַי לֹא אֶפְשֹׁט וְלֹא אֶרְחַץ יָדַיִם. בֵּינוֹת שְׂמִיכוֹת שִׁנַּי נוֹקְשׁוֹת, קוֹדְחוֹת הַלְּחָיַיִם.

רָאִיתִי הֵיכָל שִׂמְחָה בָּרְחוֹב תֵּל חַי. נִכְנַסְתִּי לֵהֵיכָל עֶצֶב בָּרְחוֹב תֵּל מֵת. אָמְרוּ לִי, אַתְּ בּוֹחֶנֶת מִדַּי אֶת הַקַּנְקַן, וְלֹא אֶת מַה שֶׁבְּתוֹכוֹ. עָנִיתִי, כִּי

אנחנו אנשים שבירים, עם עצמות חלשות, וקוצר נשימה לעת ערב.   אנחנו אנשים חלשים, עם עצמות שבירות, וקוצר רואי לעת ליל.   אנחנו אנשים. עם

חילזון ארוך מחוש, הב לי לירה, בה ארכוש עוגיית חמאה פריכה. לי חצי, חצי לך.  

1) אני לא יודעת מה זה אמנות. אני ברוויה. אמנות ואי-אמנות גואות סביבי במבול אל-אלוהי. ואני – פעם איוון בלי-בית ופעם נוח בלא תיבה. (2)

(1)   שְׁיָרֵי אֲבַטִּיחִים מִתַּחַת לַסַּפְסָל, תְּסִיסָה רוֹחֶשֶׁת זְבוּב בְּפַאֲתֵי שְׂדֵרַת בֶּן גוריון לֵילִית, הַמַּאֲהָל חֻסַּל, וּמֶלַח כּוֹכָבִים דּוֹקֵר אֶת כַּף הַיָּד.     (2)   And kids, And

סַף ריגוש כסַף מהפכה כולכם מפחידים אותי. כולכם. אלה שעל בריקדות מברזנט, ואלה בארמונות חורף גורדי שחקים. אולי מרגש אתכם לחיות על סף מהפכה, אך

I had a piece of morning for myself, That was unwisely spent in tiresome sleep. My reading book just rested on a shelf. The tea

אדמה פערה את פיה, והולידה צבא מפלצות. את דמי ורוחי הקפיאה, שערי הפכה לאצות.   הן חגות מסביבי בלאט, מלטפות שערי הלח. לשונות מלקטות הרעד

  בקנקן שרועה מרמיטה. היא עליי כלל לא הביטה, ובקול עייף הרטיטה: "איזה איש לא מחוכם. מן הסתם עוד לא הגית רעיון של בני אליטה, ולבטח

    לְפֶתַע תֵּל אָבִיב שֶׁבְּתוֹכִי לוֹבֶשֶׁת דְּמוּת שְׁגוּיָה שֶׁל עִיר אַחֶרֶת – אוֹרַחַת מִסְתּוֹרִית וְנֶהֱדֶרֶת, בְּבַת עֵינִי זַכָּה וּבַת שִׂיחִי.   מִדְרְכוֹתֶיהָ מִתְנַקּוֹת מִכָּל,

הן לא אדע להתבגר בחן ולהרבות שלווה וחוסר מעש, פניי מכבר חדלו להתעדן ואך צוברים קמטים של צחוק וכעס.   גופי לובש עגלגלות לאה, לבנוניות

אני מכירה אנשים באשראי בעת שיטוטיי ברחוב וסמטה. אט-אט יהיו הם כל אֲנָשַׁי, כי כל אהובַי הם אתה.

  ארבעה עמודים של צריח חשוף. ביניהם פעמון – מנוקב ודומם. בתוכו צף ענבל – כמו לב בתוך גוף, שנושא זיכרון – מיותם, מדמם.  

(1)   כשהייתי מספר שש מיליון ואחת, (לא נשאר די מקום על זרועי שיכיל מספרי זה, שש מיליון ואחת), הנחתי כף רגל נתונה בסנדל, ועל

תפוז-דם מרומם הוא שמש כתומה. עננים מתענים, מלינים על חומה. ההרים מחרישים כצבאים נרגשים. הפסגות נמוגות ואיתן החמה

Damn! I miss you so. And so, and so! I do miss you so, Mister So & So. Among all this snow, And musical saw,

אתה מלאך בשמי ירושלים, ירוק מבט ומסותת שפה, ולשונך – זו התברכה כפליים בחידודיה ומילות קטיפה.   נשים וטף לוכדים את חיוכיך, אותם אתה בוזק

בלוז יהודי מפי נערים מתאבך במחשך בצאת השבת

  מִטָּה סְתוּרַת סְדִינִים בְּאֶמְצַע הַשְּׂדֵרָה נִצֶּבֶת מִקּוֹרָה בְּלוֹט שֶׁל עֲנָנִים.   לוֹט עַנְנֵי פָּרִיז מֵעַל גּוּפִים שְׂרוּעִים. הֵם שְׁנִיִּים – זוּג בָּרוֹאִים עֲלֵי יְצוּעַ

(1)   עיר הבית שלנו, המאמצת, מברכת את פנינו, אהוּב. עיר צפונה, לאה ומכווצת. הבל פיה – ריח אספלט רטוב.   נפקחות דלתות זכוכית של

לבי התרחב לכדור מפאת גז מחומם ומתוק, וצף במתינות מעל גגות ועצים. הוא פורח ונד בראשו, מיתריו מתוחים, נאקים. ובטנא אשר ללבי מונחים מכתבי אהבה.

Yet after they rape us, you call us by letter. The whole ABC – our names just don’t matter. They hang faceless bodies with death row rope – You drain nameless

    לבן מסמא הוּמַר באפור מתכתי. סופה מייבבת.       הים נעטף ערפילית מתוך דמדומים בלא שמש בטרם ישקע במחשך.

האובך נגס עוד ועוד פיסה מהעיר. רוח שרקנית, שנדדה מסהרה, התדפקה, מייבבת, על חלון משרדי בקומה ה-13 הגבוהה להפליא. גשם אלכסוני, חד, ממהר, שלח אצבעות

אני רוצה שתהיה כאן מלחמה. ותגויס. ואעבוד במפעל נשק. ואנשק את תמונתך בלילה של משמרות כפולות, ובבוקר של חלקי חילוף משומנים לטנקים. ותישק לתמונתי בלילה

(1) תְּכֵלֶת שְׁחֹרָה הֵן עֵינַיִךְ, דִּינָה. בֹּשֶׁת נְגִיעוֹתַיִךְ, דִּינָה. דִּמְעָה בְּלוּמָה עַל פָּנֶיךָ הִלְבִּינָה, אַךְ אַתְּ קָפָאת, בְּלִי לִמְחוֹת. לֹא שׁוֹשַׁנִּים, רַק קוֹצִים, דִּינָה. לֵיל

  יונה פרושת גוו מחבקת אוויר אפרפר, וברז רחוב משתעל, מנוזל-חלודה, לועו של ביוב תחתיות על פני אספלט נפער, זרזיף מזגנים מקודד מחשבות נדידה.

האלה ענת פקדה עליי אלף מיטות משונות. ובכל מיטה מחכה לי מותי וראשו הערוף של נביא. האלה ענת קיללה אותי באלף מיתות משונות. ובכל מותי

היי, בוא ניסע לברלין. בוא. בוא! ניסע לברלין. עכשיו! אסוף בגדים ישנים לתוך מזוודה סדוקה, ענייה. כי בברלין לובשים יד שנייה, ובוא. ניסע. לברלין. מבלי

טוּק-טוּק, טוּק-טוּק, טוּק-טוּק… אין זה לבי הולם. זו ערגתי פועמת, כי לאֵרִינִיות אין לא טחול, ולא כליות. לא לב! אלא כנפיים, גדושות נוצות של שחוֹר. במעופן

    דּוֹקְטוֹר גוֹרְדוֹן קָבַע, כִּי אֲנִי חוֹלָה, וְגִלֵּחַ אֶת שְׂעָרִי. דּוֹקְטוֹר גוֹרְדוֹן קִוָּה, כִּי אֲנִי קַלָּה. אֲבָל הוּא טָעָה, יַקִּירִי.   דּוֹקְטוֹר גוֹרְדוֹן הִכְנִיס

מחנק של טרום סופה. עטלפים. ירח. מקצב מהיר ולח קוצבים שני עקביי. תיקי פעור. ידיי מגששות מפתח. טיפת יורה דשנה עוקצת את קרביי.

      לבי חבש מטפחת לבנה – בד מקופל למשולש קיבוע, שוקיו שווים ומקורו ריבוע. אך זו הכסות שללבי ניתנה ביום של חג של

אישונו הלבן של ירח – על פניך הציץ הוא ליל אמש. זוהרו הסקרן השופע – את שנתך השלווה הוא הפריע. וחשבת כי זה הירח שנוהם,

קִימוֹנוֹ פִּרְחוֹנִי וְרַךְ תָּלוּי עַל דֶּלֶת הַמִּקְלַחַת, וְחָזִיָּה פְּרוּמָה מֻנַּחַת מֵעַל הָאֹדֶם הַמֻּפְרָךְ.   כַּף יָד אוֹהֶבֶת וְקָשָׁה מוֹזֶגֶת ברוּט לְתוֹךְ הַבְּדֹלַח, וְקוֹל גָּבוֹהַּ וְנִנּוֹחַ

שׁוּב הַשָּׁמַיִם מְגִנִּים מֵעַל, שְׂמִיכַת זְכוּכִית חוֹבֶקֶת וְאוֹטֶמֶת, זְבוּבִים וְחוֹל עַל יָד נָשִׁית נִרְדֶּמֶת, וְקוֹל שִׁירָה גְּרוֹנִית הוֹמֶה מַאֲהָל. עַל  אוֹפַנַּיִם – נִיקֶל  וּפְלָדָה  – נִרְכַּב מַהֵר כֹּל

כָּל זֶה נוֹתַר מֵאָחוֹר, מֵאָחוֹר! לֹא יִהְיֶה עוֹד מַגָּף שָׁחֹר, שֶׁבּוֹ, כְּמוֹ כַּף רֶגֶל, הָיִיתִי כְּלוּאָה שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה, לְבָנָה, אֻמְלָלָה, פּוֹחֶדֶת לִנְשֹׁם אוֹ לוֹמַר מִלָּה.

ברק לי עט. לי גשם דיו שקוף. ושושנת גינה לי כתם סומק. מרבד עלווה ופרי לי דף שלוף, ששורותיו מקנות תחושה של עומק לרישומיי. הם

לא אגלה לעולם איך התנשקתי איתך על פרישמן פינת בן יהודה ביום של גשם ראשון. איך חתיכות לבי שטו על פני שלוליות רדודות, שמנוניות. הן אֳנִיּוֹת נייר,

אם לא נדרש המשורר לזבוח קודש לאלים, שקוע הוא, אדיש, עיוור בענייני-דיומא דלים. שותק לו נבל הפלאות, ונשמתו קרירה ונמה. ובין בריות כה עלובות הוא

בִּטְנָן העייפה של מרפסות נשקפת ליושבת על מרפסת של הבניין המתפורר ממול. היום סובב על ציר עונות הַנּוּל, ועננה, דומעת ורופסת, מרעננת מדרכות דחוסות.

(1) מחווה ל-Max Ernst, A Week of Kindness     נשים בעלות ראשי אריה מקיפות את מיטתי. השמלות שלהן בהירות, מאובקות, דקות, כמו וילונות בבית

(1) I walk through the park, Slowly, Like an old lady. I photograph yellow leaves, Red leftovers of wild berries, And black reflections of oak

עירי פושטת יום חג בקלילות מושכלת: נחיל אופניים קוטע נתיב אסור, ערוות מרפסות מתכסה בוילון, וילד מציץ לרחוב בעד לחריץ פעור.   עירי מנערת קרעים

הגברים שלי מפלורנטין מותירים לעתים בלילות סדק קט בחלון מבויש, מעורטל בוילון מאפיר.   הם חולמים את דמותי הדלה. חלומם נוזל דרך סדקים, מפייח אנטנות

הנר כבר דולק לצד האיקונות, בוכה שעווה, משתעל עשן. ברוגע מוזהב בוהות בי מדונות ובנן החיוור קמל פרקדן.   שוכבת אני חיוורת כמוהו. ספסל התפילה

1) הזמן שלי נפער לרוחב אגודל. ילדתי עצב דק וציפורני חתול.   (2) היית רוצה להיות חברה של פרופסור? פרופסור יהיר להיסטוריה של מדעים. להיות

הֵן נוֹתָר חִיּוּכוֹ שֶׁל עוֹד שֶׁלֶד כִּי מָצָא מְנוּחָה, לֹא מֵצַר. לֶנִינְגְּרָד נִתְלְתָה כְּנִשְׁקֶלֶת לְצִדָּם שֶׁל בָּתֵּי מַעֲצָר. כְּשֶׁאִבְּדוּ שְׁפִיּוּתָם מֵרֹב סֵבֶל, נוֹעַ-נָעוּ גְּדוּדֵי אֲסִירִים,

כמו אבן לבנה שקועה במי באר, בי זיכרון אחד שוכן ולא נרגע. אותו איני יודעת למחוק או לבער. הוא סבל וקלון, הוא אושר וערגה.  

  (1) אדום-אדום לי השיער, ולב שחור משחור. רגליי כושלות על שביל עפר, על שביל עפר אפור.   עניים לי ריקות מרִיק, וגוף דקיק מדק.

כן, דורותי לא גרה כאן יותר, אדון נכבד. נסעה למערב, או למזרח. הנעליים? אז, לפני שטסה הניחה את הזוג לפני פח זבל, וקבצנית זקנה ועצובה

הבשורה של Fra Angelico, מוזיאון הפראדו, מדריד       הוּא הִתְגַּנֵּב אֵלַי לַלֵּב כָּל כָּךְ מַהֵר וְכֹה הֵיטֵב, כִּי לֹא הֵבַנְתִּי מָה קָרָה, וּמַהוּ

אני מבטיחה לתת לך שקט, כמו רחש ריצה בחול העמוק. פרידה מלוטפת ומאופקת, כי ככה ביקשת אותנו לפסוק.   אני אמתן את לחץ הדופק, בצעד

שבעה גמדים הושכבו כאן, מתים, במיטות קטנטנות בביתם האטום. ריקבון מטפס על מקלות מטאטאים, על סירים עכורים וראש דלעת קטום.   ושבעה אבירים כאן הומתו

אני חלב. אני מזווה אדום ולוהט. אני שְלווה, שלווה כמו אגם עמוק וקפוא. אני אבודה, ולכן אכזרית. אמתיק אהבה. אם תהיה אתי. אני אורבת, אורבת,

לְבָבִי בִּי קָפָא חֲסַר יֶשַׁע, אַךְ נִשְּׂאוּ צְעָדַי לְלֹא עֹל. יַד יָמִין נֶעֶטְפָה לְלֹא פֵּשֶׁר בִּכְסָיָה הֲפוּכָה שֶׁל יַד שְׂמֹאל.   וּבָדִיתִי לִי עוֹד וָעוֹד

(1) אני מגששת אחר גוף חדש באור שמש מוּצָל בוילון מנופח – מפרש לבן-מאובק – מבריזה של ים של שעת בין ערביים. אצבעות מרחפות מנסות להבין

נמנמה לה בת ענן מוּפֶזֶּת בחיקו של צוק רם לתפארת. אך השכם בבוקר, העולזת, עפה לדרכה בשמי התכלת.   ונותרה אך לַחְלוּחִית בוהקת בין קמטיו

מֶטָמוֹרְפוֹזָה הִיא שִׁנּוּי צוּרָה כָּפוּי מִדְּמוּת אָדָם שְׁלֵמָה לִדְמוּת חַיָּה כּוֹאֶבֶת, הִיא עֹנֶשׁ עַל זְכִיָּה בִּקְרָב מוּל אֵל דָּחוּי, זֶה שֶׁבִּשְׁעַת עִלּוּס שׁוֹתֵל חַיְדַּק עַגֶּבֶת.

עוד בית קפה זעיר. המון אדם רובץ באמצע השדרה, על ספסלים ודשא. ממנהגי לבנט: סיגריה ומוצץ, כתמי חלב, עיתון ומכונה רועשת. והם קוטלים ימים בישיבה

אני לא אפתח את הדלת, כי בצד השני יש מפלצת – עם טלפיים ועין קורצת. אמא, אמא, אני מבוהלת. ואולי זו בכלל לא מפלצת, אלא

חיילת אנוכי. מלחמת עולמי מספר עשרים ושש נפרשת בשדות. כמו אז, בראשונה, אני צפונה בתוך חפיר בוצי רדוד מאחורי גדרות של תיל וחולות, ומחכה לגז,

איני אוהב כל הכרעה פטלית. לא מתעייף לרגע לחיות. איני אוהב עונה שלא ווקלית, כשלא נותנים לשיר במלוא פיות. איני אוהב לגלוג ולעג-יתר. לא מאמין

על כל תשע נשים שיורדות לרחוב יורד גבר אחד – כפכפים, משקפיים. מדדות על עקביהן כמו דוב שנעור משנת חורף, קהה גפיים. כלביהם לפניהם, מתוחי-צווארים,

נשים כה צעירות ביום חתונתן נראות מבוגרות עד פרוץ אימה בבטן. בשלות עד ריקבון מתחת לשכבות של כחל וסרק מבריק ואודם מפוברק. זרועותיהן נראות דשנות,

אתמול בחלומי התפוצץ עוד אוטובוס הכל נחרך סביב נכרך סביב וזכוכיות מרוסקות פיסות-פיסות מילאו את פי על המושב המפוחם ישבתי מולי ילדי בית ספר שהיו בדרכם

הַלֵּב שֶׁלְּךָ יֻתְקַף בְּמִטָּתִי עַל כָּל עֲלִיּוֹתָיו וַחֲדָרָיו. צַד שְׂמֹאל יִזְעַק מִתּוֹךְ כְּאֵב אִטִּי וְיֵחָנֵק בְּאֵין-חַמְצָן מֻרְעָב. וּתְפַרְכֵּס דַּקּוּת. וְאָז תִּדֹּם עַל מַצָּעִים קְמוּטִים, רְפֵי

סוּפָה בָּרְחוֹבוֹת גּוֹאָה, מוֹעֶדֶת, מְסַחְרֶרֶת. הִגִּישׁ לִי זַר כַּף יָד קְפוּאָה, הִבְזִיק בַּת צְחוֹק נִסְתֶּרֶת.   אוֹתִי הוֹבִיל אֶל מְצוּלוֹת, אֲשֶׁר גְּרָנִיט כָּלָא, וְהֵן זוֹרְמוֹת,

The mask was closing on his face. The wire brushed his cheek. And then – no, it was not relief, only hope, a tiny fragment

(1) בחוץ שרב גומע זיעת אדם. בפנים אתה יגע, כמעט נרדם. עזוב הכול, שומע, ובוא לים. לים, לים! נברח לים! מחול מוכתם נבנה וויגוום. אך תמו

היא הפיצה הילה מרצדת, כמו פרוצה מפרישה נוזלי גוף, והצביעה באצבע רועדת על נגר מזדקן ושפוף. "הנה, זה בעלי" – היא אומרת, "איש דתי, וטוב

מי מפחד מהבדס"ם? כל פמיניסטית, כל דודה ואם, כל מהנדס מהוסס ומובס, כל פרקליטי מחוז המרכז, כל חוקרי עבירות המין מחוז דן, כל בלוגר זימה,

ריקוד שבעת הצעיפים, וראש אחד על טַס הכסף. פך שמן מתגולל בעשב עם קערה של ענבים. מוציא להורג מלכותי פוקד עליי לשכב בלי זיע, את ירכיי לופת,

הוא טען, כי אני יורדת נמוך. כי שירה אמורה לדבר גבוה. כי שירה היא פיכפוך מרומז של דכדוך, של רצון מיוסר לדמם ולגווע. משויפת מילים,

בגדים זולים כביסים יותר. גברים קטנים גומרים מהר. ובין לבין, באה עוד mujer ושרה גֶ'ז מתוך פסנתר.

עַל לֵבוֹנְטִין (לִקְרַאת הָעֲלִיָּה) בֵּית הַקָּפֶה נִכְבָּשׁ בָּעֲלָטָה, אֶדִית פִּיאָף בְּרֵישׁ גֵּרוּיָהּ רוֹעֶשֶׁת. מֶלְצַר שָׁדוּף, כָּפוּף כְּוַו תְּלִיָּה מַתְקִין בְּחֹסֶר חֵשֶׁק חֲלִיטָה: גְּזִיר לִימוֹנִית וְנַעְנַע

עצמותיי מתחרקות כמו מיטה של קשיש. מיטתי נאנחת, כמו עצם קמורה. זיעתי מטפטפת, נספגת בכביש. אני רוח פריצות בתוך מְעָרָה.

כָּאן אַשּׁוּחַ סוֹמֵר בְּרוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת. כָּאן צִיּוּץ צִפּוֹרִים מְהַדְהֵד. שְׁבוּיָה אַתְּ בְּיַעַר מְכֻשָּׁף וְעָבוֹת שֶׁמִּמֶּנּוּ אֵין דֶּרֶךְ לָצֵאת.   כָּאן פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן תִּתְנַפְנֵף בְּגָאוֹן וְלִילָךְ

דיאנה ארבנינה. ככה קוראים לה. סונג-רייטרית וזמרת. אני יודעת עליה ממש מעט, מלבד העובדה שהיא מוכשרת עד כדי ניצוץ מטורף בעיניים ומפורסמת מאד במולדתה –

לֵךְ לְאֶלֶף עֲזָאזֵלים. פֹּל לְאֶלֶף תְּהוֹמוֹת. לְמַד הֵיטֵב מִדּוֹת שֶׁל סֵבֶל: נְחָשִׁים בְּלִי סֻלָּמוֹת. בּוֹר לְלֹא תַּחְתִּית אוֹ מַיִם, צַחֲנָה וְקֹר אֵימִים, יוֹם שֶׁל אִיּוֹב

אני יושבת במגדל, שיער ארוך ומדובלל, ובידיים מספריים, ודף ניר, שמקופל. וכשתבוא אל מגדלי, תשרוק בשקט: "אל תפלי". את שיערי אפיל אפיים, ותטפס אליי. שלי.

קרב נא אליי, אהובי, על בהונות רגלייך. בשקט, בשקט הנח את מגן המראה. לטף את שדיי הנמים באצבע גברית, מחוספסת. הֱיֵה נא זהיר, אהובי, פן תעיר נחשים על

לָמַדְתִּי לִחְיוֹת פָּשׁוּט וְקַל, לָשֵׂאת תְּפִלָּה לָאֵל וְלָרָקִיעַ, וּלְשׁוֹטֵט שָׁעוֹת לְלֹא עָמָל, וַחֲרָדָה עוֹדֶפֶת לְהַכְנִיעַ.   כְּשֶׁעֵשֶׂב בַּר רוֹחֵשׁ בַּגֵּאָיוֹת, אָדֹם-צָהֹב נִתְלֶה אֶשְׁכּוֹל פְּרִי יַעַר, אֶכְתֹּב שִׁירָה

אני אצחק, חזק, בקול, ואגרש את השדים. ואפזר את האדים. ואצייר חיוך בחול. אני ארקוד עם כל הגוף, מבלי לחשוש מהצופים. ריקוד מצחיק של פרצופים,

אִם תִּרְצֶה, אֶלְמַד גַּם לִטְווֹת, וְלִרְקֹם אֶלְמַד, אִם תִּרְצֶה. אִם תִּרְצֶה, אֶלְמַד לִחְיוֹת, וְנִחְיֶה עַד עֶצֶם יוֹם זֶה.   וְנִסַּע מִכָּאן בְּלִי וְעִם, וְנַשְׁאִיר צְלָלִים מֵאָחוֹר.

היה בחור אחד, בחור של מעמקים, ששלט על הים, שמצא את מותו תחת עשרת'לפים טון של חרא מניו יורק וניו ג'רסי. הקוף הזה עלה השמימה.

הַחִבּוּקִים שֶׁלְּךָ שְׁבוּרִים, הַנְּשִׁיקוֹת שֶׁלִּי קְרוּעוֹת, וְהַתְּמוּנוֹת הוֹפְכוֹת גְּזִירִים אֶל מוּל עֵינַיִם לֹא רוֹאוֹת.

וכשאני בדיכאון, (וכן – אני בדיכאון), אני חופרת בור עמוק ומחביאה בבור תינוק.   וכשאני מלאת שמחה, (וכן – אני מלאת שמחה), אני חופרת בור

וכשאני בדיכאון, (וכן – אני בדיכאון), אני חופרת בור עמוק ומחביאה בבור תינוק.   וכשאני מלאת שמחה, (וכן – אני מלאת שמחה), אני חופרת בור

כן, גם אני יודעת לחכות מעל בור המנחה של האלה   הֵקַאטִי, אם קדומה של תהומות, של דם-ורידים ומניפת קרביים. כן, גם אני יודעת להכאיב, לנעוץ

הַלְלוּיָהּ לכאב בלהות! מת הנסיך שעיניו אפלות.   ערב סתווי, אדמדם ומחניק שב בעלי מן הציד והמתיק:   "ממסע ציד הם הביאו אותו. בין אִילָנוֹת

אה כן, זה שוב אתה. לא נער מאוהב. כי איש נוקם, כואב, קשה ומאוכזב. נכנסת אל ביתי, מביט בי בחרפה. נפשי בבהלה של שקט טרום

אני יְפֵהפִיַּת הַיּוֹם – צוֹעֶדֶת בָּרְחוֹב. מְעִיל שָׁחֹר, חִיּוּךְ כָּתֹם, שֵׂעָר רָאשִׁי זָהֹב.   אֵדַע אוֹתְךָ בְּכָל פִּנָּה, עַל כָּל סַפְסָל וְעֵץ, בְּכָל חָצֵר, בְּכָל

נומי, נומי, פעוטה, אל תשני על קצה מיטה. כי בליל זאב יבוא ויישא אותך עִמּוֹ.   רק אלוהים יודע כמה לילות של סיוטים קטועים ביליתי בתור

כן, כאן זה לא עמק, האוויר כאן שונה, מפולת שלגים להיכן שתפנה, הסלעים רועדים-רועמים בהִדַּרְדְּרוּת. מותר להקל, עיקולים לסכל, אך אנו בחרנו בשביל מהתל, משעול

י ש לי בית בשמים, וגינה בלב ים, ציפור שיר על שָׁדַיִךְ. איך אשיב לי אותם? כוכבים, משאות נפש, פעימת לב דקה. אי גופך מלא כשף.

כְּבָר מְלוֹא הַסְּתָו נָשַׁם רָקִיעַ. חַמָּה הִמְעִיטָה לְהַפְצִיעַ. אוֹר יוֹם פָּחַת, שָׁעָה-שָׁעָה. עַלְוַת מִסְתּוֹר שֶׁל הַחֻרְשָׁה בְּעֶצֶב רַךְ הִתְעַרְטְלָה. שָׂדוֹת כֻּסּוּ בָּעֲרָפֶל, וְלַהַק צִפּוֹרִים אָפֵל

הן היו שלוש: נני אוג, גראני רוחשעווה ומגרט שנשום. שלוש מכשפות מצחיקות עלי אדמות היקום (ואני לא מדברת רק על היקום של עולם הדיסק). בתור