לֹא נִחָם, לֹא תָּר וְלֹא דּוֹמֵעַ, כָּךְ חוֹלֵף עֲשַׁן לָבָן – פְּרִיחַת עֵץ הַתַּפּוּחִים. בְּפָז גּוֹוֵעַ, שׁוּב צָעִיר לֹא אֶהְיֶה לָעַד.   הֵן פְּעִימָתְךָ תָּאֵט

נִים לֹא נִים לַתַּלְיָנִים בַּלֵּילוֹת. אָז יוֹצְאִים הַתַּלְיָנִים לְבַלּוֹת. מְבַקְּרִים וּמְאָרְחִים זֶה אֶת זֶה וּפוֹתְחִים שֻׁלְחָן בְּרֹחַב חָזֶה. אִיקְרָה, דָּג מְעֻשָּׁן וּבְשָׂרִים, וְקוֹנְיָאק ק.ב. מֵהַמֻּבְחָרִים,

1"הוּא הָיָה פָּקִיד דֶּרֶג-בֵּינַיִם,  הִיא הָיְתָה בִּתּוֹ שֶׁל גֶּנֶרָל…"   מַצָּעִים – לִפְרֹשׂ, פֶּחָם – לַתַּנּוּר, חֲמוּצִים-בַּשַּׂר לִקְצֹץ, שֶׁיַּחְזֹר. בָּא פִּתְאוֹם, נִשְׁכַּב וְכָל הַסִּפּוּר, הַגִּיבֶרֶת

כִּשְׂמָמִית פְּתַלְתַּלָּה תִּתְלַפֵּף, תְּכַשֵּׁף בִּמְבוֹאוֹת שֶׁל לִבִּי. כְּיוֹנָה צְעִירָה תְּרַחֵף, תֶּהֱמֶה עַל מִפְתַּן אֶשְׁנַבִּי.   מִתּוֹךְ כְּפוֹר מְנַצְנֵץ תִּזְדַּהֵר, אוֹ מְשִׁיחַ מַנְתּוּר נָם תַּבִּיט, אוֹ תּוֹלִיךְ

מְאוֹת הָאֲבָנִים שֶׁבִּי הוּטְחוּ לִמְּדוּנִי מִפְּנֵי אֶבֶן לֹא לִפְחֹד. לִצְרִיחַ רַם הַמַּלְכּוֹדוֹת הָפְכוּ, נִשָּׂא לְצַד צְרִיחִים רָמִים פָּחוֹת. אֲנִי מוֹדָה לְכָל הַבַּנָּאִים, שֶׁלֹּא תֵּדְעוּ עוֹד צַעַר וְטִרְחָה.

עַל מִתְלוֹל, עַל קְצֵה צוּק, עַל הַסַּף שֶׁל הַסִּפִּים בְּסוּסַי אֲנִי מַצְלִיף, מְדַרְבֵּן בְּמַגְלְבִים, אֵין לִי דֵּי אֲוִיר, גּוֹמֵעַ עַרְפִלִּים וּמַשָּׁבִים, חָשׁ, מֻקְסַם מֵרֶגַע הֶרֶס,

שֶׁלֶג זַךְ, כְּפוֹר אָפֹר, עַל עֲפַר דְּרָכִים מְבֻקָּע. מֵעָלָיו, דְּמוּי כֶּסֶת טְלָאִים, כְּרַךְ בְּתוֹךְ כְּבִישׁ-לוּלָאָה. מַעַל כְּרַךְ מְשַׁיְּטִים עֲנָנִים, מַסְתִּירִים שָׂמִים וְאוֹר. מַעַל כְּרַךְ עָשָׁן

שֶׁלֶג רַד, שֶׁלֶג רַד, מוּל גְּבִישִׁים זַכִּים בְּרוּחַ פֶּלַרְגּוֹנְיוּם סָרוּחַ מְבַקֵּשׁ חַלּוֹן כְּרוּךְ בַּד.   שֶׁלֶג רַד וּבָא אִי-שֶׁקֶט, כָּל דָּבָר מַמְרִיא, נִפְרָד, מַדְרֵגַת סְתָרִים

סְאוֹן נָדָם. אֶל הַבָּמָה יָצָאתִי, וּבְגַב שָׁעוּן עַל הַמַּשְׁקוֹף הֵד רָחוֹק לוֹכֵד, הַאִם מָצָאתִי רֶמֶז-מָה לְגוֹרָלִי הַטּוֹב?   אֲפֵלָה לֵילִית בִּי עַיִן לוֹטֶשֶׁת, אֶלֶף מִשְׁקָפוֹת

תּוֹדָה עַל כָּל דָּבָר. עַל הַדְּמָמָה. עַל הַכּוֹכָב שֶׁבַּמַּחְשָׁךְ נוֹגֵחַ. תּוֹדָה עַל הָאִשָּׁה, עַל פְּרִי רַחְמָהּ, עַל זֶמֶר־פֶּשַׁע שֶׁשְּׁכֵנִי צוֹרֵחַ.   תּוֹדָה עַל כִּי אֲנִי

יוֹם שֶׁל רוּחַ. גַּל בְּגַל מַצְלִיף בְּקֶשֶׁת. סְתָו בְּפֶתַח, הִשְׁתַּנּוּת בְּכָל נִכֶּרֶת. הִתְחַלְּפוּת צְבָעִים זוֹ, פּוֹסְטוּמוּס, כּוֹבֶשֶׁת אַף יוֹתֵר מֵהִתְחַלְּפוּת בִּגְדֵי גְּבֶרֶת.   בְּמִדַּת מָה תִּשַׂמַּח עַלְמָה לִבֵּנוּ,

חָדַלְתִּי מִלְּחַיֵּךְ רַכּוֹת, הַפֶּה הוּצַן בְּקֹר דּוֹקֵר. הִנֵּה – תִּקְוָה אַחַת פָּחוֹת. אַחַר כָּךְ – שִׁיר אֶחָד יוֹתֵר. שַׂמְתִּיו לְגַמְרֵי בִּשְׁגָגָה לְקֶלֶס, לַעַג וּבִזּוּי, כִּי

קוֹלִי הַמְּעֻרְפָּל וְהַנִּמְהָר בָּךְ יְקַנֵּן לַשָּׁוְא – עָכוּר וּמַר. רֹאשֵׁךְ יֻרְכַּן בְּעֶצֶב מִתְעַכֵּב אֶל פִּי – הַמְּעֻוָּת וְהֶעָיֵף. עֵת שִׁכְחָה אֶת אֵיבָרַיִךְ תַּחְבֹּק, בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה,

אֶת דְּמוּתֵךְ – רוֹעֶדֶת וּמְיַסֶּרֶת – לֹא אֵדַע לִמְצֹא בְּעַרְפֶל. "אֱלֹהִים" – שָׁגִיתִי לְתִפְאֶרֶת – לֹא חָשַׁבְתִּי כְּלָל לְהִתְפַּלֵּל.   שֵׁם הָאֵל, כְּבַת כָּנָף רוֹעֶמֶת,

שְׁחָקִים כְּבֵדִים פָּקְדוּ אֶת חֲלוֹמִי, וְעֵינֵיהֶם עִוְּרוֹת, וְלֹא אִשָּׁן. כְּמוֹ דַּף נְיָר לָבָן נִשְׂרָף יוֹמִי – קָרְטוֹב שֶׁל אֵפֶר וּמְעַט עָשָׁן.   1911   מרוסית

כָּאן כֻּלָּנוּ סוֹבְאִים וּפְרוּצוֹת, וְלֹא טוֹב לָנוּ שֶׁבֶת גַּם יַחַד. עַל קִירוֹת – פַּרְפָּרִים וְנוֹצוֹת מִתְאַוִּים לֶעָנָן בְּלֹא נַחַת.   בֵּין שְׂפָתֶיךָ – מִקְטֶרֶת שְׁחֹרָה. הֶעָשָׁן מִתְעַוֵּת בַּשּׁוּלַיִם. חֲצָאִית

הַכֹּל רגיל, כמו אז, כמו תמול שלשום ושלג בחלון – זועף, פְּתִיתִי. אני לא התחדשתי כלל היום, אך גבר בא הלילה אל ביתי.   אותו

אַךְ נְדוּדֵי שֵׁנָה, הוֹמֵרוּס, מִפְרָשִׂים. מָנִיתִי כְּלֵי הַשַּׁיִט בְּחֶלְקִיּוּת מֻשְׁלֶמֶת. הֵם לַהַק צִפּוֹרִים, רַכֶּבֶת עוֹף פּוֹעֶמֶת, בִּשְׁמֵי הֵלַאס גְּבוֹהִים הַדֶּרֶךְ מְפַלְּסִים.   בִּטְרִיז שֶׁל עֲגוּרִים, חוֹצִים כֹּל גְּבוּל

מסתבר, שהקטע הזה, של מושגים מעולם השייט, לא הומצא על ידי. לרמונטוב, מאחוריך! השיר המקורי נכתב ב-1832. סיימתי לתרגמו היום. יש כאלה, שעדיין נכספים לסער,

זו רומנסה רוסית עתיקת-יומין. השיר נכתב בידי משורר רוסי נפלא פיודור טיוטצ'ב ב-1870 והוא אחד השירים הכי "רוסיים" שיש. ברבות הימים המילים לבשו מנגינה [שם מחברה לעומת

התרגום מוקדש לזכרו של פרופסור עמרי רונן, פרופסור-גאון לסלאוויסטיקה, אשר עסק רבות ביצירתו של אוסיפ מנדלשטם. השיר הזה בעיניי ובעיני רבים הוא אחד השירים הכי מסתוריים

בּוֹנֶה עִיר וּמִגְדָּל יִמְעַד פֶּתַע וְיִפֹּל בִּבְהִילוּת מַבְעִיתָה, וּבִשְּׁאוֹל תַּחְתִּיּוֹת נֶפֶשׁ מֵתָה תְּקַלֵּל אֶת שִׁגְעוֹן גַּדְלוּתָהּ.   כֹּל מַחְרִיב וְהוֹרֵס – יִמָּחֵץ הוּא, יִקָּבֵר בֵּין כָּפִיס לְקוֹרָה.

סוּפוֹת הִלְבִּינוּ פְּנֵי תֵּבֵל – אַדְמַת הֶפְקֵר. הַנֵּר בָּעַר בְּבַיִת אָפֵל, בָּעַר הַנֵּר. כְּמוֹ בְּלֵיל קַיִץ עָט הָעָשׁ לָאוֹר, מֻלְהָב, כָּךְ שֶׁלֶג בִּפְתִיתָיו נָקַשׁ עַל

וּלְעִתִּים נִדְמֶה כִּי חַיָּלֵינוּ שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ עוֹד מִשְּׂדוֹת דָּמִים, לֹא נִטְמְנוּ בָּאֲדָמָה תַּחְתֵּינוּ, אֶלָּא הָפְכוּ לַעֲגוּרִים הוֹמִים.   וְכָךְ מֵאָז וּמִתָּמִיד בְּעֶצֶם מִמְּרוֹם מָעוֹף הֵם

אם לא נדרש המשורר לזבוח קודש לאלים, שקוע הוא, אדיש, עיוור בענייני-דיומא דלים. שותק לו נבל הפלאות, ונשמתו קרירה ונמה. ובין בריות כה עלובות הוא

הֵן נוֹתָר חִיּוּכוֹ שֶׁל עוֹד שֶׁלֶד כִּי מָצָא מְנוּחָה, לֹא מֵצַר. לֶנִינְגְּרָד נִתְלְתָה כְּנִשְׁקֶלֶת לְצִדָּם שֶׁל בָּתֵּי מַעֲצָר. כְּשֶׁאִבְּדוּ שְׁפִיּוּתָם מֵרֹב סֵבֶל, נוֹעַ-נָעוּ גְּדוּדֵי אֲסִירִים,

כמו אבן לבנה שקועה במי באר, בי זיכרון אחד שוכן ולא נרגע. אותו איני יודעת למחוק או לבער. הוא סבל וקלון, הוא אושר וערגה.  

לְבָבִי בִּי קָפָא חֲסַר יֶשַׁע, אַךְ נִשְּׂאוּ צְעָדַי לְלֹא עֹל. יַד יָמִין נֶעֶטְפָה לְלֹא פֵּשֶׁר בִּכְסָיָה הֲפוּכָה שֶׁל יַד שְׂמֹאל.   וּבָדִיתִי לִי עוֹד וָעוֹד

נמנמה לה בת ענן מוּפֶזֶּת בחיקו של צוק רם לתפארת. אך השכם בבוקר, העולזת, עפה לדרכה בשמי התכלת.   ונותרה אך לַחְלוּחִית בוהקת בין קמטיו

איני אוהב כל הכרעה פטלית. לא מתעייף לרגע לחיות. איני אוהב עונה שלא ווקלית, כשלא נותנים לשיר במלוא פיות. איני אוהב לגלוג ולעג-יתר. לא מאמין

סוּפָה בָּרְחוֹבוֹת גּוֹאָה, מוֹעֶדֶת, מְסַחְרֶרֶת. הִגִּישׁ לִי זַר כַּף יָד קְפוּאָה, הִבְזִיק בַּת צְחוֹק נִסְתֶּרֶת.   אוֹתִי הוֹבִיל אֶל מְצוּלוֹת, אֲשֶׁר גְּרָנִיט כָּלָא, וְהֵן זוֹרְמוֹת,

כָּאן אַשּׁוּחַ סוֹמֵר בְּרוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת. כָּאן צִיּוּץ צִפּוֹרִים מְהַדְהֵד. שְׁבוּיָה אַתְּ בְּיַעַר מְכֻשָּׁף וְעָבוֹת שֶׁמִּמֶּנּוּ אֵין דֶּרֶךְ לָצֵאת.   כָּאן פְּרִיחַת דֻּבְדְּבָן תִּתְנַפְנֵף בְּגָאוֹן וְלִילָךְ

דיאנה ארבנינה. ככה קוראים לה. סונג-רייטרית וזמרת. אני יודעת עליה ממש מעט, מלבד העובדה שהיא מוכשרת עד כדי ניצוץ מטורף בעיניים ומפורסמת מאד במולדתה –

קָשֶׁה לִנְשֹׁם. הָאָרֶץ מְתֻלַּעַת, וְכוֹכָבִים מֵתִים לֹא מְאִירִים. אַךְ אֶל עֵדִי – הַמּוּזִיקָה נִשְׁמַעַת. מֵעַל רָאשֵׁינוּ מַלְאָכִים שָׁרִים. מְסַדֵּר שֶׁל כִּנּוֹרוֹת יַבְזִיק בְּלַהַט וְיִקָּרַע בִּשְׁאוֹן

אִם תִּרְצֶה, אֶלְמַד גַּם לִטְווֹת, וְלִרְקֹם אֶלְמַד, אִם תִּרְצֶה. אִם תִּרְצֶה, אֶלְמַד לִחְיוֹת, וְנִחְיֶה עַד עֶצֶם יוֹם זֶה.   וְנִסַּע מִכָּאן בְּלִי וְעִם, וְנַשְׁאִיר צְלָלִים מֵאָחוֹר.

הַלְלוּיָהּ לכאב בלהות! מת הנסיך שעיניו אפלות.   ערב סתווי, אדמדם ומחניק שב בעלי מן הציד והמתיק:   "ממסע ציד הם הביאו אותו. בין אִילָנוֹת

אה כן, זה שוב אתה. לא נער מאוהב. כי איש נוקם, כואב, קשה ומאוכזב. נכנסת אל ביתי, מביט בי בחרפה. נפשי בבהלה של שקט טרום

נומי, נומי, פעוטה, אל תשני על קצה מיטה. כי בליל זאב יבוא ויישא אותך עִמּוֹ.   רק אלוהים יודע כמה לילות של סיוטים קטועים ביליתי בתור

כן, כאן זה לא עמק, האוויר כאן שונה, מפולת שלגים להיכן שתפנה, הסלעים רועדים-רועמים בהִדַּרְדְּרוּת. מותר להקל, עיקולים לסכל, אך אנו בחרנו בשביל מהתל, משעול