עֵת הָיִיתִי קְטַנָּה, חָשַׁבְתִּי שֶׁאָמָּנוּת הִיא תּוֹצָאָה שֶׁל בְּחִינָה מְדֻקְדֶּקֶת שֶׁאֵין בָּהּ מִקְרִיּוּת, שֶׁכָּל שֶׁנַּעֲשָׂה בָּהּ הוּא תּוֹצָאָה שֶׁל תְּשׂוּמַת לֵב וְהַנָּחוֹת מֻקְדָּמוֹת וּבְרוּרוֹת. עֵת

  הכוס הכועס שלי מירו נעץ בי שיניים תוהות, צמרר אותי בזקנקנו, לעס אצבעי כמו תיש, ירק, וטרק שפתותיו.

הנר כבר דולק לצד האיקונות, בוכה שעווה, משתעל עשן. ברוגע מוזהב בוהות בי מדונות ובנן החיוור קמל פרקדן.   שוכבת אני חיוורת כמוהו. ספסל התפילה