כשהייתי קטנה, לפני שידעתי קרוא וכתוב, אימא שלי הייתה מקריאה לי אינספור ספרי ושירי ילדים. אחד מהם נקרא "השמש הגנובה" מאת קורניי צ'וקובסקי. הספר, שהינו אגדה בחרוזים,

אכתוב את אכזריותי, הארסית, המכלה. אכתוב אותה בנוצה ובדיו. הקסת תעלה על גדותיה, תמלא בדמי המורעל. על אלף חוזים אחתום, ועל עוד אלף. שד-שד אעבור

את הלילות שלו העביר באתרי הכרויות. לא תמיד היה זה לילה שלם, אך לעתים שעות נכבדות ממנו. בחן עוד ועוד דמויות נשיות – אינספור פנים,

הלילה בו מתו הרמזורים היה מחניק, כמו זרועו של אנס על צווארה של נאנסת. זיעתו המורכבת מתשעים אחוזי לחות ופיח הספיגה עוברי אורח ספורים עד

נהגת להחדיר לגופי חלקי לגו. לפעמים קוביות בודדות של ארבע או של שלוש. לפעמים קונסטרוקציות שלמות. בהתחלה שינית את פי. הידקת את לשוני בתוך מלחצי

הייתי רוצה לשמור על הזיכרון החותם שלי אודותיך צחור, לבן, קריר, כמו אותם מצעים מתוחים בבית מלון זעיר בהרים, בו העברנו את הלילה האחרון שלנו

אנחנו במיטה. השמיכות על הרצפה בערמה מקומטת והסדין תחתינו ספוג ותלוש. אנחנו רגע אחרי והבית מתמלא שקט נטול קולות. החדר מריח כמו עץ חרוב וגופינו

כשהייתי קטנה יותר היה לי חבר. לא הזה של עכשיו. אחד אחר. היו לו שלוש ידידות: סוניה, איילה וקטי. דרכו התחברתי אליהן. זה היה לפני

היא הייתה כותבת נראה עם י' אחרי נ' – "ניראה". שערותיי סמרו קלות למראה ה-י' הבלתי צפויה. אמנם בדיקתי המתחסדת במילון העלתה, כי צורת כתיב

עמדתי ליד כספומט והתפללתי. לא ממש בקול אבל בלהט. מה יש? יש כאלה שמתפללים בבית כנסת, בדרכים, בכלא, ואני מתפללת בכספומטים. זה מאז "המינוס הכביר".

ריסקתי אגרטל בדולח על ריצפת בטון. אגרטל מחורץ, כבד, עתיק ויקר ערך. הוא ספק החליק מיָדַי ספק הוטח על יַדִּי. גל קולי צורם של זכוכית מתנפצת עמעם את שמיעתי

אני שומעת את הטאק של מכונת הסרטה. שלג אפור-לבן מתחיל לרצד על המרקע. אני מנותקת. שוב. על המסך עוברת מונית שירות מצהיבה. אישה עם כובע

צלם אותי במצלמת פּוֹלָרוֹאִיד, הן בקרוב המצלמה הרומטנית הקולנועית הזו, שמנציחה רגעים תלושים, תיעלם ללא זכר, כמו הדינוזאורים, תחת המפולת הדיגיטלית. צלם אותי במצלמת פילם כבדה. השרה

אין באמתחתי רוח חג, אך על פי שבילדותי חגיגות שנה אזרחית חדשה היו פלא שלבואו חיכיתי יותר מאשר לחגיגות יום הולדת. יש באמתחתי געגוע לידיים החזקות שידעו

צעידה לילית במדבר. ההר ומצלעותיו כבר מאחורינו. האדמה נִפְרֶשֶׂת תחת רגליי, בלתי נראית ונינוחה. פרץ אור אחרון נמהל, כמו טיפת צבע מים, הנושרת ממכחול לתוך כוס מים

דגיגי הבננה שוחים אצלי בכיס. אני שולפת אחד, לופתת אותו בין האצבעות ומקרבת אל פניי. הדג מתקשח, ממיר את צהבהבותו בשחור מתכתי ומצמיח קנה. אני

הנהג נראה ומדבר כמו ג'ק, שבילה עשור או שניים הקן הקוקיה. הוא פונה לכל נוסע בתורו וחוקר בחיוך מלא שניים צהובות אודות הבלוי בדיסנילנד. אין הרבה

בסוף היא התאבדה. בדיוק כמו ליו. שתי התאבדויות במערכה אחת, האחרונה, השלישית. להתאבדות של ליו חיכיתי בכליון אוזניים. אישה קטנה ליו, מזינה את אהבתה הקטנה, השפחתית בחיוך קטן

בקרוב יתחיל שימוש במצלמת חיים – LIFECAM. המצלמה הזעירה תושתל בתוך כל עובר שיוולד, בתוך רשתית עינו. כל התמונות שהמצלמה תנציח יואחסנו בתוך תאי זכרון

היה הייתה סופרת. דווקא אחלה של סופרת. צרפתיה. אחת כזאת, שמסתובבת כל היום עם אינטלקטואלים שמאלנים. והיה לה בנזוג. גם סופר. צרפתי. הייתה להם אהבה

העבודה המפרכת קרבאט למד על בשרו מהי עבודה קשה. המאסטר לא הרפה ממנו אף לא לדקה. רק העמיס עליו עוד ועוד מטלות. "איפה נעלמת, קרבאט?

אחד עשרה ואחד     המאסטר סימן לקרבאט ללכת אחריו. הנר שבידו האיר גרם מדרגות מפותל שהוביל לעליית הגג, בה התגוררו תלמידיו. באורו הקלוש של

טחנת הקמח בקוֹזלברוּך     קרב לו חג המולד. קְרַבָט, נער סרבי אך בן ארבע עשרה, קבע יחד עם עוד שני נערים, חסרי בית אף

אני יושבת ומפוררת את הימים. מעין לכלוכית בגירסא למבוגרים של האחים גרים, שמפרידה בין גרגירי אורז לבנים ושחורים. העיסוק המזוכיסטי מזקק את האורז ואת חיפושי