אמרתי לה, אמא, אנחנו ב-2017 ולא בתחילת שנות השמונים. אמרתי לה, אמא, היום אנשים חיים עם זה ממש סבבה, לוקחים כמה כדורים ביום ויש להם

יי אסף, אני משוכנעת שלא זהית אותי. לו היית מזהה, היית נוקט אמצעי זהירות עד כדי חסימה, ולבטח לא היית פונה אליי מיוזמתך. תחילה רציתי

יא יאללה, השרמוטה הזאת. הבלונדה. עם התחת העגול. איך שהג'ינס הזה יושב עליה פיצוץ. הייתי מביא לה. ואני אביא גם אביא. יש לי ת'אבקה הזאת.

הָיֹה הָיָה אדם, שהיה סופר אנשים שהוא מכיר. כל פעם שיצא לרחוב, בין אם לעבודה ובין אם להליכת-בטל, היה צועד חסר סבלנות, ובוחן ללא הרף עוברים ושבים:

לאליס יש שני ארנבים לבנים. היא מאכילה אותם דשא טרי ויבש. אסור לארנבים דשא רטוב, כי הם יכולים להצטנן ולחלות. אליס משקה את הארנבים מים

עמדתי ליד כספומט והתפללתי. לא ממש בקול אבל בלהט. מה יש? יש כאלה שמתפללים בבית כנסת, בדרכים, בכלא, ואני מתפללת בכספומטים. זה מאז "המינוס הכביר".