העברית לא יושבת טוב

מוּל כִּבְשָׁן לוֹהֵט נִצָּב בְּלִי נוּעַ גֶּבֶר מְבֻגָּר, נְמוּךְ-קוֹמָה. מַבָּטוֹ נִבָּט שָׁלֵו, כְּנוּעַ מִשְּׁמוּרַת עֵינוֹ הָאֲדֻמָּה.   עֹל שֵׁנָה אֶת עֲמִיתָיו הִכְרִיעַ, רַק הוּא לְבַדּוֹ

יָפֶה הוּא הַיָּם מִכָּל בֵּית יִרְאָה, אוֹמֶנֶת עוֹלָם שִׁיר עֶרֶשׂ גּוֹאָה, הַיָּם לוֹ דָּרְשָׁה הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה!   לוֹ מְלוֹא דּוֹרוֹנוֹת, מַחְרִידִים וְרַכִּים. סְלִיחוֹתָיו מִתְנַגְּנוֹת. כְּעָסָיו