לֹא נִחָם, לֹא תָּר וְלֹא דּוֹמֵעַ | סרגיי יסנין

לֹא נִחָם, לֹא תָּר וְלֹא דּוֹמֵעַ,

כָּךְ חוֹלֵף עֲשַׁן לָבָן – פְּרִיחַת

עֵץ הַתַּפּוּחִים. בְּפָז גּוֹוֵעַ,

שׁוּב צָעִיר לֹא אֶהְיֶה לָעַד.

הֵן פְּעִימָתְךָ תָּאֵט כְּשֶׁמֶץ,

לֵב שֶׁלִּי, מוּצָן וּמְשֻׁנֶּה.

שׁוּב לא אֶתְפַּתֶּה לָתוּר בְּאֶרֶץ

כָּתְנוֹת-בַּד מֵאֵת עֲצֵי לִבְנֶה.

רוּחַ שׁוֹטְטוּת! אַתְּ מְמַעֶטֶת

לְהָעִיר אֶת לַהַב שִׂפְתוֹתַי,

הוֹ, רַעֲנַנּוּת שֶׁלִּי, נִפְקֶדֶת,

עַיִן פִּרְאִית וְשֶׁצֶף רִגְשׁוֹתַי.

הֵן בְּמִשְׁאָלוֹת מִזְּמַן קִמַּצְתִּי,

הַחַיִּים שֶׁלִּי? אוֹ נֶחְלְמוּ?

כְּמוֹ רָכוּב עַל סוּס וָרֹד הֵקַצְתִּי,

עַפְעַפֵּי אָבִיב סָבִיב הָמוּ.

הֵן הַכֹּל יַחְלֹף,  נִמַּק כֻּלָּנוּ,

חֵרֵשׁ נְחֹשֶׁת אֲדָרִים תִּפֹּל…

דְּבַר בְּרָכָה אֶחָד תָּמִיד יָדַעְנוּ,

מֻכְרָחִים לִפְרֹחַ וְלַחְדֹּל.

1922

[מרוסית ריטה קוגן]