המלט \ בוריס פסטרנק

סְאוֹן נָדָם. אֶל הַבָּמָה יָצָאתִי,

וּבְגַב שָׁעוּן עַל הַמַּשְׁקוֹף

הֵד רָחוֹק לוֹכֵד, הַאִם מָצָאתִי

רֶמֶז־מָה לְגוֹרָלִי הַטּוֹב?

אֲפֵלָה לֵילִית בִּי עַיִן לוֹטֶשֶׁת,

אֶלֶף מִשְׁקָפוֹת – דְּמוּתִי לִנְגֹּס.

לְאָבִי אֶשָּׂא תְּפִלָּה נוֹאֶשֶׁת,

הַעֲבֵר נָא מֵעָלַי הַכּוֹס.

תִּכְנוּנְךָ צָד אֶת לִבִּי, וְכַמָּה

הוּא עִקֵּשׁ – אֲנִי מוּכָן לַדְּמוּת.

אַךְ עַתָּה שׁוֹנָה עַד כְּלוֹת הַדְּרָמָה –

פָּטוּר אוֹתִי הַפַּעַם מֵהַזְּכוּת.

אַךְ סִדּוּר הַפְּעֻלּוֹת קָבוּעַ, 

סוֹף דַּרְכִּי נִגְזַר, וְנֶחְרָצוֹת.

לְבַדִּי אֶל מוּל הֲמוֹן צָבוּעַ.

לִחְיוֹת זֶה לֹא שָׂדֶה לַחְצוֹת.

1946

(מרוסית ריטה קוגן)