אמרתי לה, אמא, אנחנו ב-2017 ולא בתחילת שנות השמונים. אמרתי לה, אמא, היום אנשים חיים עם זה ממש סבבה, לוקחים כמה כדורים ביום ויש להם חיים רגילים. הם עובדים, מזדניים ומתים בבתי אבות כמו כולם. גם את, אמרתי, לוקחת לפחות ארבעה כדורים ביום. קרטיה, סרוקסט, טלפאסט, יוטירוקס ועוד איזה חרא שנותנים לך לפעמים, כשיש לך התקפי חרדה או כשאת לא מצליחה לישון. איך אני יודע? כי אני מסדר לך כל מוצ"ש את הכדורים בקופסת הכדורים שלך, זו שאבא עיצב במיוחד בשבילך פעם כשגרתם בלונדון, בקוטג' לבנים עם גינה מפורחת בנוטינג היל, כשהוא אהב אותך ואת לא שגעת אותו. קופסת פח צבעונית-רצח עם שבע גומחות מעוגלות, מסומנות באותיות עבריות, מ-א' עד ש'. אז היית לוקחת כדורים מיוחדים של הריון, כי היית בהריון עם תומר. אבא היה מאושר שיהיה לכם עוד ילד ועיצב לך קופסא מגניבה כזאת, מפח קשיח, בצבעים פסיכיים, עם מלא ורוד ופרחי היביסקוס משתרגים עם לשונות צהובים שנראים כמו זין דק. אבא רצה שזו תהיה בת. אני הייתי בקושי בן שלוש. אל תגידי, שאני לא זוכר וממציא הכל, כי אני זוכר. אני בחרתי את הצבע לקופסא, ורוד-שוק-חשמלי. זה היה בדיוק אחרי הסיפור ההוא שניסיתי לדחוף מספריים לתוך התקע וניצלתי רק בזכות איזולירבנד שאבא ליפף על הידיות, לא כי פחד מהתחשמלות, אלא לשיפור אחיזה. לא סיפרתי לכם כלום, אבל גיליתם בעצמכם, כאשר הצלבתם בין הפסקת חשמל פתאומית לבין חור בגודל אפון בתוך הלהבים, חור עגול מאד, מחציתו על להב אחד, מחציתו על להב שני. אז מה שאני אומר, שאת צריכה להניח לאורן וגם לאבא בקשר לאורן. אז מה שהוא נשא? מישהו ביקש ממך לרדת לו? או לחבר לו עירוי? או לעשות לו טיפול שורש? תחשבי שמישהו היה מתיחס ככה לתומר רק בגלל שהוא מפגר, כמו שאת מתייחסת לאורן, רק כי יש לו איידס. זה אפילו לא איידס של ממש. הוא רק נשא. זה לא שהמחלה התפרצה אצלו. שלחתי לך בוואטסאפ חמישה לינקים של הרצאות של TED על מה זה נשא איידס. בטח בכלל לא פתחת אותם. זה מה שאמרתי לאמא שלי בזמן שירדנו לאט מהסטודיו של אבא הביתה. אמא הזיעה וגם אני. זה רק יוני וכבר חם רצח. הכתפיים שלה שמוטות, מבעד לפתח הרחב של שמלתה ראיתי את השכמות – נטויות ומרירות, כמו זוויות פה של נרקומנית מצ'לנוב. הסטודיו של אבא נמצא בקומה רביעית. הדירה שלנו קומה אחת מתחת. זה בניין ישן ומתקלף בחלק האמצעי של הירקון, לא רחוק מהשגרירות האמריקאית, עם חדר מדרגות צר שלא יכול להכיל מעלית או רהיטים מסורבלים. כשאבא החליט להעיף את הספה הישנה והביא ספה חדשה של קסטיאל, קטיפתית, מקווקוות ומכוערת, היו צריכים להוביל אותה למשרד עם מנוף. המנוף חסם נתיב על הירקון, וכל המכוניות צפצפו בשנאה קקופונית במשך חצי שעה, עד שהספה הארורה נחתה בתוך החדר האחורי של הסטודיו. זה לא ספה, זה פאקינג רכבת, זרק לי אז דודי. הוא, אורן, רשף ואלי נשאו אותה ביחד מהחדר האחורי למבואה, כמו איזה ארון קבורה מזוין, ואבא השגיח. כל פעם שהזיזו במקום להרים עיווה את פניו ואמא צעקה, רחמים על הפרקט, רחמים!
אמא נתנה בי מבט מזוגג. המילים שלי ניתזו מפניה וקיפצו הלאה ממנה, כמו כדורים צהובים ממחבט טניס. ברגעים כאלה היא הופכת דומה לתומר, אותן עיניים מגולגלות, בולטות, אותו לובן עכור שזור נימי דם חמקניים, אותה רשתית בתכלת אטומה נחה באמצע גלגל העין כמו אגם שפכים מת. היה נכון לומר שתומר הוא זה שדומה לה, כי היא אמא של תומר ותומר הוא בנה. אבל אחי הקטן הוא מפגר, לכן יותר נעים לי לדמות אותה אליו הקטנה בקטעי פיגור רגעיים שלה, מלדון אותה לדמיון קבוע למפגר. היום אסור להגיד מפגר. אומרים, בעל מוגבלות שכלית התפתחותית. אני מצפף על אלה. אני מת על תומר, האח הקטן המפגר שלי. מאז שאבא ואמא העבירו אותו לתל אביב, למעון פרטי בנווה צדק, אני מבקר אותו שלוש פעמים בשבוע. תופס אוטובוס מגבעתיים ותוך ארבעים דקות אני שם. לפעמים אנה מקפיצה אותי. אנה זו המורה שלי לציור. היא מהברביזון החדש, הזרם אמנותי של רוסיות מגניבות שיודעות לצייר ממש טוב ומציירות בחוץ מזה שהן מתבוננות על הסביבה. אני מת עליה. היא יודעת שיש לי אח מפגר. אפילו פעם אחת באה אתי לבקר אותו, לראות את הציורים שלו. אני דרשתי מאבא שיעבירו אותו מהרצליה לתל אביב, אפילו שזה פי שתיים יותר יקר. צרחתי עליו שהדירה שלנו גם ככה בדמי מפתח, שהוא לא משלם עליה כלום, אז שיפסיק להיות חזיר וישים את תומר בתל אביב, קרוב אלינו. כשהיה בהרצליה, הייתי מגיע רק פעם בשבוע, כל יום שישי, מטייל איתו קצת בחוץ ומלמד אותו לצייר. הוא הכי אוהב לטייל בים והכי אוהב לצייר בידיים, בצבעי פנדה רכים. הוא מצייר הרבה ים וקצת חול. לפעמים הוא מוסיף שמש אדומה ושמנה. לפני שבוע בפעם הראשונה הוא השאיר משולש קטן בתוך הכחול הגדול וצבע את המשלוש הריק בלבן בהשתדלות מוקפדת להחריד, נזהר מלגעת באצבעותיו הכחולות בגיר הלבן, מבקש ממני לעטוף את הלבן בטישו כדי שלא יתלכלך. סירה, אמר. סירה. אתה רואה, עידן! סירה! קצת ריר נזל לו מהפה וטפטף על הנייר, נייר חום ודק, מיוחד לצבעי פנדה, שקניתי בשבילו בארטא בנחלת בנימין יחד עם הצבעים בהנחה של תלמה ילין. הרוק של תומר נספג בדיוק מתחת למפרש, ויצר מן הצללה כזו בתוך המים, כאילו המפרשית זזה במים ומטילה צל כנגד השמש. פאקינג מעולה, תומר, אמרתי לו. זה פאקינג מעולה. זה מה שנקרא טכניקה מעורבת. טכניקה מעורבת, צחק תומר. טכניקהמעורבת. זה הציור הכי יפה שלו. תכלס, בגלל הציורים הבנתי שאנחנו חייבים להוציא אותו מיד מהמעון בהרצליה. אחרי שנה בהרצליה הוא כמעט לא הסכים לצייר, רק לצאת משם, לטייל ולא לחזור. לא הרשו לנו להתרחק. אמרו שאני לא בגיר ושאין לי סמכות לקח את תומר לטיול ארוך, שלתומר יש התקפי זעם ושהוא חזק ממני, ויכול בקלות להפיל אותי ולברוח. אמרתי להם שהם אשמים בהתקפי הזעם שלו, שאני לא יודע מה הם עושים לו שם, אבל הוא בקושי מצייר, וכשהוא מסכים לצייר אז הים שלו כולו שחור ואין חול ואין שמש, כל הדף מרוח בשכבה עבה של שחור שמנוני, ומתוכו עולה כתובת סתרים בטביעות אצבעותיו של אחי הקטן, הצילו.
זה לא שכזה אכפת לי מאורן. זה יותר אמא שלי. אני רואה איך כל פעם שהנושא עולה, אבא שלי עושה מן פרצוף כזה שבא לו להקיא ומסנן בטון מגעיל, בלי להסתכל עליה, שהיא משוגעת ושברור לו איך תומר נהיה ככה. היא מתחילה לבכות, בכי דק ומייבב של גור חתולים שבעטו לו בבטן, והוא קם ויוצא מהבית. אני יודע שהוא עולה לסטודיו, עומד בחדר הגדול, הפונה מערבה, זה שהקיר החיצוני שלו, מהצד של הים, הוא כולו חלונות. אבא מרים ברעש את התריסים ובוהה בים. פעם רציתי לספר לו שגם תומר מאד אוהב ים, כמוהו, ויכול לעמוד ולבהות בים שעות, אבל לא רציתי שיעוות את פרצופו כאילו בא לו להקיא, ולא אמרתי כלום. גם קצת אכפת לי מאורן. הוא מעולם לא יצא מהארון בעניין הזה של האיידס. נראה לי שאפרת השמנה היא זו שהדליפה, אבל לאורן לא ממש מזיז וגם לאחרים בסטודיו לא. רק לאמא המשוגעת שלי. אורן ואפרת הם מין בי.אפ.אפ ושיט, יושבים אחד ליד השניה בחדר האחורי, יוצאים ביחד להפסקות קפה, מביאים ירקות ולחם מהבית ומכינים ביחד סלט עצום לארוחת צהריים. אפרת תמיד בוכה לאורן על אלי, שהוא רק מזיין אותה ולא רוצה אותה באמת. היא חושבת שזה סוד גדול, אבל כולם בסטודיו יודעים, ולא כי אורן פתח את הפה, כמו שהיא עשתה עם האיידס שלו, אלא בגלל ההתנהגות המפגרת שלה. כל דבר שהיא עושה היא רצה להראות לאלי, אלי, איך זה לדעתך?, ותולה בו זוג עיני כלב לחות. אני מדמיין את לשונה שלופה החוצה מפיה כשל כלב מזיע, וכל מה שבא לה זה לעטוף בלשון הגדולה, הורודה, רוטטת הזו את אלי, מכף רגלו בנעל אולסטאר כתומה עד לקודקודו הבלונדיני, הרוסי, ולבלוע אותו באחת. אבל בזכות הפה הגדול של אפרת אני יודע איזה כינוי גנאי רשף הצמיד לי, בגלל שיום אחד עליתי לסטודיו ישר מהים עם סנדלים והוא ראה שיש לי כפות רגליים עצומות. כל החבורה הלקקנית שלו אימצה את הכינוי בהתלהבות, על אף שהקפידה שלא להשמיע אותו בפני. אורן לגמרי סבבה אתי. הוא קורא לי עידן, גם כאשר אני לא שם, ונותן לי להיות חופשי בחדר האחורי, על אף הפרצופים של אפרת ושל דורין, וגם משאיל לי לפעמים את הוואקום החדש שלו. פעם שמעתי את אפרת לוחשת לו בקול הצרוד שלה, לחישה שגם ההומלס בכניסה לבניין שמע ,למה אתה נותן את הוואקום שלך לביגפוט המחוצ'קן הזה, יש לאבא שלו כסף, שיקנה לו אחד משלו.
בגדול, יש לי את הוואקום הישן של דודי, אבל הוא קצת שבור ודי מעפן לעבוד איתו. דודי נתן לי אותו במתנה כשקנה לעצמו אחד חדש ביפן לפני שלושה חודשים. כשטייל שם, שלח תמיד שני סטים של תמונות. סט אחד לקבוצת הוואטסאפ של הסטודיו, כל השיט הרגיל, תלמידות בית ספר לבושות כמו דמויות מנגה, רכבות שִינְקַנְסֵן, מקדשים בודהיסטיים, גנים עם ערוגות אבנים וחצץ, בריכות של מים עומדים עם בהמות מוזהבות – דגי קוי מתגודדים, פריחת דובדבן לחה כמו נזלת, השפיץ של פוג'י. לי, לעומת זאת, שלח כל פיסת פורנו מצויירת ואמיתית שיכל לשים עליה יד ולכוון עליה את עדשת האייפון שבע שלו. זה התחיל בינינו כשסיפרתי לו שאני בעניין של הסדרה שהוציאו Prestel, סקצ'בוקים ארוטיים של מאטיס, שילה, רודן, קלימט, דאלי, פיקאסו המוקדם, לפני שהוא נהיה חרא והתחיל לקשקש יוני שלום מחורבנות. דודי התלהב ואמר שיש לו את כל הסדרה בבית. תכלס ככה הגעתי לבקר אותו בפעם הראשונה והכרתי את תמר, שחקנית באנסמבל פושר של בוגרי ניסן נתיב, יותר דוגמנית משחקנית, מין כוסית מושלמת בלבן מנומש, כולה גפיים ארוכות, ציצי מחודד וצמה ג'ינג'ית עבה, מגולגלת על הראש הקטן שלה במין קטע רוסי-אוקראיני. דודי הכיר אותה באחת הפצ'ה-קוצ'ות הראשונות, אחרי שהצטלמה לאיזו וידאו קליפ מגניב של סטופ-מושן באנגלית, והקליפ זכה בגארמי, והיא נהייתה מפורסמת לדקה וחצי. דודי התאהב בה רק כי היא הזכירה לו את הנערות הכחושות של שילה, אלה עם שפות השמלה המופשלות ושפות הכּוּס הפעורות. אחרי ששכב אתה חצי שנה וצייר אותה כמה פעמים בסקצ'בוק ארוטי משלו, נמאס לו ממנה. הוא זיין אותה בחוסר חשק פעם בשבוע, וכאשר נסע ליפן שכח ממנה כמעט לחלוטין, כי מצא לעצמו מקורות השראה חדשים, מוזות לבנות, כחושות וצייתניות, ולעתים גם צעירות הרבה יותר מתמר, שגם היא צעירה ממנו באיזה עשר שנים. הוא אפילו לא טרח למחוק את התמונות שלה לפני שמסר לי את הוואקום. שם מצאתי גם את התמונות של אפרת, של דורין ואפילו של אמא שלי, גופים נשיים עירומים עם פנים מוכרות. היה לי ברור שאת כולן, מלבד תמר, דודי צייר, לא בלי כשרון, מתוך דמיונו ולא כשהן מדגמנות לו בעירום. ניסיתי לדמיין את אמא שלי מדגמנת בעירום וצקחתי עד שנהיה לי כאב בטן והייתי חייב לקחת אדוויל שעשה לי עוד יותר כאב בטן. לא כי העירום שלה הוא איזו פרה קדושה מזויינת, אלא כי אני מכיר אותה יותר מדי טוב והיא בקושי מוכנה להתפשט אפילו בחוף הים. כאשר היא מסכימה לבוא איתי ועם תומר לים, היא מחביאה את עצמה בתוך גלביה צהובה בגודל אוהל. היא אוהבת לספר שפעם כשהייתה משוררת בעלת שם לדבריה, אחת שמפרסמת שירים בעילום שם בכתבי עת ובמוסף הארץ, היא הייתה הראשונה בעיר ללבוש גלביה, לפני שזה נהיה מין טרנד מעפן. את השירים שלה מאז היא מסרבת להראות, בדיוק כמו את גופה. נברתי לא פעם במגירות שלה, כולל המגירה הנעולה שפרצתי עם סיכת סבתא, ולא מצאתי כלום. את גופה העירום, לעומת זאת, ראיתי לא פעם. כשהייתי תינוק היא הייתה מתקלחת איתי, ואני זוכר הכל מגיל שלוש, וכשהייתי בן שמונה, לפני שתומר התחרפן ואושפז סופית, היינו מציצים לה ולאבא מזדניים. לדעתי לאמא שלי יש גוף הרבה יותר יפה מהמשמנים הכהים של אפרת ומהעצמות השדופות של דורין. היא גבוהה ותמירה, עם פרופורציות של ונוס ממילו, ובטנה קטנה ומתעגלת, עם שישה סימני מתיחה סימטריים שחוצים אותה לאורך, שלושה שלי ושלושה של תומר.