היה היה בממלכה אחת סוחר. שתיים עשרה שנה היה בעל לאישה, אך הוליד רק ילדה אחת, שמה היה וסיליסה היפה. כאשר האישה נפטרה, הילדה הייתה בת שמונה. בעודה על ערש דווי, אשת הסוחר קראה לבתה, הוציאה מתחת לשמיכה בובה, נתנה לה את הבובה ואמרה: "תקשיבי לי, ויסיליסושקה! תזכרי ותכבדי את מילותי האחרונות. אני עומדת למות, ויחד עם ברכתי אני משאירה לך את הבובה הזאת. תשמרי עליה קרוב אליך תמיד ואל תראי אותה לאיש, וכאשר תקרה לך איזו צרה, תאכילי אותה ותבקשי ממנה עצה. היא תאכל ותגיד לך איך להיחלץ מהצרה." האם נשקה לבתה ומתה.
אחרי מות האישה הסוחר התאבל כנדרש, ואחר כך התחיל מחשב איך יינשא שנית. הוא היה אדם טוב ולא היו חסרות כלות, אבל דווקא אלמנה אחת מצאה חן בעיניו יותר מכולן. היא הייתה כבר אישה בשלה, היו לה שתי בנות, כמעט בנות גילה של וסיליסה, ולכן, כך האמין, הנה אשת חיל ואם מנוסה. הסוחר נשא את האלמנה לאישה, אבל התבדה למצוא בה אם טובה בעבור וסיליסה שלו. וסיליסה הייתה היפה שבבנות הכפר, האם החורגת והאחיות קנאו ביופיה ועינו אותה בעבודות קשות, שתרזה מפני עמלה, שתשחיר מפני רוח ושמש, שלא תחיה בכלל!"
וסיליסה נשאה את הכל בלא תלונה, ורק יפתה ושמנה מיום ליום, כאשר בנתיים האם החורגת ובנותיה הרזו והתכערו, אפילו שישבו ימים תמימים בחוסר מעש, כמו גבירות. ואיך זה ייתכן? וסיליסה נעזרה בבובה שלה. ללא עזרתה הילדה לא הייתה משתלטת על כל העבודות שהוטלו עליה! לעתים וסיליסה לא אכלה בעצמה, אבל שמרה את הטוב שבמזונותיה בעבור הבובה, ובערב, כאשר כולם הלכו לישון, הסתגרה במזווה, שבו הייתה גרה, האכילה את הבובה, בעודה מספרת לה: "הנה לך, בובה, את גופך הזיני, לצרותיי האזיני! אני חיה בבית אבא, אבל השמחה ממני והלאה, אם חורגת מרשעת מבקשת להעביר אותי מן העולם. תלמדי אותי, איך להיות, איך לחיות ומה לעשות?" הבובה אוכלת ואחר כך עצה לה עצה ומנחמת אותה בצרתה, ולמחרת בבוקר מתקינה את כל עבודותיה של וסיליסה, וזאת רק בצל תנומה חוטפת ופרחי שדה קוטפת, ובנתיים הארוגות נוכשו, הכרובים הושקו, המים הובלו, התנורים הוסקו. ועוד הבובה מראה לה איזה צמח טוב מפני שיזוף. מה טוב ונעים לוסיליסה לחיות עם הבובה.
עברו כמה שנים, וסיליסה בגרה והפכה לכלה. כל החתנים בעיר חיזרו אחר וסיליסה, ועל הבנות של האם החורגת אף אחד לא העיף מבט. האם החורגת קצפה ושצפה, ולכל החתנים סרבה: "לא אמסור את הקטנה לפני הגדולות!", ולאחר צאת החתנים כלתה את זעמה בהכותה את וסיליסה.
יום אחד הסוחר נדרש להעדר מהבית לזמן רב לרגל עסקיו. האם החורגת עברה לגור בבית אחר, וליד הבית החדש השתרע יער עבות, ובקרחת היער נצבה בקתה, ובתוך הבקתה גרה באבה יאגה: מסלקת מעל פניה כל נפש חיה ואוכלת בני אדם כאילו היו אפרוחים. אחרי המעבר לבית החדש אשת הסוחר הייתה שולחת את וסיליסה ליער, כל פעם לצורך זה או אחר, אך זאת תמיד שבה הביתה בשלום, כי הבובה הראתה לה את הדרך ולא נתנה לה להתקרב לבקתה של באבה יאגה.
סתיו הגיע. האם החורגת הטילה על שלוש הבנות עבודות בית לעת ערב: האחת הוכרחה לשזור תחרה, האחרת לסרוג גרביים, ווסיליסה – לטוות, כל אחת והמטלה שלה! האם החורגת כבתה את האורות בכל הבית, השאירה רק נר אחד דולק, איפה שעבדו הבנות, והלכה לישון. הבנות עבדו. חלב הצטבר מעל הנר, אחת מבנות האם החורגת נטלה מצבט כדי להיטב את הפתיל, אבל במקום זה, וזאת בהוראת אמה, כבתה את הנר, כאילו בשוגג. "מה נעשה עכשיו?", אמרו הבנות, "אין אש בכל הבית, וטרם סיימנו את מטלותינו. צריך לגשת לבאבה יאגה להביא אש!" "לי יש די אור מהסיכות", אמרה זו ששזרה תחרה. "גם אני לא אלך", אמרה זו שסרגה גרב, "יש לי די אור מהמסרגות!" "עליך ללכת להביא אש", צעקו השתיים, "לכי לבאבה יאגה!", והשליכו את וסיליסה מהחדר.
וסיליסה ניגשה למזווה שלה, הגישה לבובה את ארוחת הערב שהכינה עבורה ואמרה: "הנה לך, בובה, את גופך הזיני, לצרותיי האזיני: שולחים אותי לבאבה יאגה להביא אש, באבה יאגה תאכל אותי!" הבובה אכלה והעיניים זה התנוצצו כמו שתי נרות. "אל תפחדי, וסיליסושקה!", אמרה היא, "תלכי לאן ששולחים אותך, רק תשמרי אותי קרוב אליך תמיד. כאשר אני לידך שום דבר לא יקרה לך אצל באבה יאגה." וסיליסה הסתדרה, שמה את הבובה בתוך כיס, הצטלבה והלכה ליער.
היא צודעת ורועדת. פתע חולף על פניה פרש רכוב: כולו לבן, לבושו לבן, הסוס מתחתיו לבן, והרתמה שעל הסוס לבנה. השמש החלה לעלות.
כל הלילה הלכה וסיליסה, וכל היום, ורק בערב למחרת יצאה לקרחת היער, שם נצבה הבקתה של באבה יאגה, הגדר שמסביב לבקתה עשויה עצמות אדם, על הגדר נעוצות גלגלות אדם עם גלגלי עיניים בתוך ארובות, במקום הדלתות שבשערים – רגלי אדם, במקום מעצורי הבריח – ידי אדם, במקום המנעול – פה עם שיניים חדות. וסיליסה התחלחלה מרוב אימה ונעמדה דום. פתע שוב הופיע פרש רכוב: כולו שחור, לבושו שחור ועל סוס שחור, הגיע עד לשער של באבה יאגה ונעלם, כאילו בלעה אותו האדמה. לילה ירד. אבל החושך לא נמשך זמן רב. העיניים שבגלגלות שעל הגדר נאורו באחת והקרחת הוצפה אור, כמו בצהרי יום. וסיליסה רעדה מפחד, אבל מכיוון שלא ידעה לאן להימלט, נותרה במקומה.
במהרה קול שאון נורא נשמע: עצים התפוקקו, עלים יבשים נמחצו, באבה יאגה רכבה מתוך היער – במכתש נוהגת, בעלי דוחקת, במטאטא עֲקֵבוֹת מוחקת. הגיעה עד השער, נעצרה, ואחרי שהריחה סביב, צעקה: "אוף! אוף! יש פה ריח אנוש! מי כאן?" ויסליסה ניגשה לזקנה בחיל ורעדה, ובעוד קדה לה קידה עמוקה, אמרה: "זו אני, סבתא! בנות האם החורגת שלחו אותי אליך להביא אש." "טוב אם כך", אמרה באבה יאגה, "מכירה אני אותן, אז קודם כל תחיי אצלי ותעבדי בשבילי, אז אתן לך אש, ואם לא, אֹכַל אותך וחסל!" אחר כך פנתה לשערים וקראה "הי, המנעולים החזקים שלי, הפתחו! השערים הרחבים שלי, הפקחו!" השערים נפקחו ובאבה יאגה רכבה פנימה, בעודה שורקת, אחריה נכנסה וסיליסה, ואחר כך הכל ננעל מחדש. אחרי שנכנסה לחדר, באבה יאגה התמתחה ואמרה לוסיליסה, "הביאי לי את מה שיש בתנור, אני רעבה."
וסיליסה הציתה קיסם באש שבגולגלת שעל הגדר והחלה להוציא מהתנור מאכלים ולהגישם לבאבה יאגה, והיה שם די מזון להאכיל עשרה אנשים. מהמרתף הביאה קווס, שיכר דבש, בירה ויין. הזקנה אכלה את הכל ושתתה את הכל. בעבור וסיליסה השאירה אך מעט מרק מכרוב חמוץ, כיכר לחם קטנה ופיסת בשר חזיר. בטרם באבה יאגה הלכה לישון, אמרה לוסיליסה: "אני אסע מחר ואת תעבדי: נקי את החצר, טאטאי את הבקתה, הכיני ארוחה, החליפי וכבסי מצעים, גשי לאסם, קחי עומר חיטה והפרידי בין גרגרים טובים לשחורים, ושהכל יהיה גמור עד שאחזור, אחרת – אֹכַל אותך!" אחרי מתן ההוראות באבה יאגה נרדמה. בעודה באבה יאגה נוחרת, וסיליסה מניחה את שאריות האוכל של הזקנה לפני הבובה, בוכה והתייפחת. שחה וסיליסה: "הנה לך, בובה, את גופך הזיני, לצרותיי האזיני! עבודות פרך הטילה עלי באבה יאגה, ומאיימת לאכול אותי, אם לא אבצע את כולה, עזרי לי!" הבובה ענתה, "אל תפחדי, וסיליסה היפה! תאכלי פת ערבית, תתפללי ותלכי לישון. בוקר חכם מן לילה!"
השכם בבוקר נֵעוֹרָה וסיליסה, אך באבה יאגה קמה זה מכבר. הציצה וסיליסה בחלון: העיניים שבגולגלות הולכות ונכבות, הפרש הלבן חלף ביעף, הנץ השחר. באבה יאגה יצאה לחצר, שרקה בכוח, והמכתש עם העלי והמטאטא התיצבו בפניה. עבר חלף הפרש האדום, עלתה השמש. באבה יאגה מתישבת בתוך מכתש וטסה החוצה מהחצר, בעלי דוחקת, במטאטא עקבות מוחקת. נשארה וסיליסה בגפה, סרקה את ביתה של באבה יאגה, התפלאה נוכח השפע בכל, ונעצרה מהורהרת, לאיזו מהעבודות תגש קודם. רק עתה הבחינה שכל העבודות כבר עשויות וגמורות, והבובה בדיוק מפרידה את גרגרי החיטה האחרונים. "את המושיעה שלי!", אמרה וסיליסה לבובה, "הצלת אותי מצרה צרורה." "לך רק נשאר להכין ארוחה", ענתה הבובה, בעודה מטפסת לכיס של וסיליסה. "תכיני לך, בעזרת האל, ותלכי לנוח!"
לקראת הערב וסיליסה ערכה שולחן וחיכתה לבאבה יאגה. בחוץ התחיל להחשיך, הפרש השחור חלף על פני השער, החושך ירד, ורק עיניי הגולגלות האירו בחשיכה. העצים התפוקקו, העלים נמחצו, באבה יאגה טסה פנימה. וסיליסה קיבלה את פניה. "הכל עשוי וגמור?", שאלה יאגה. "לכי תראי בעצמך, סבתא!", שחה וסיליסה. באבה יאגה נגשה ובדקה, התאכזבה שאין עילה להתרגז, ואמרה, "נו טוב!" אחר כך צעקה, "משרתיי המסורים, חברי לבי היקרים, תִּטְחֲנוּ את החיטה שלי!" משום מקום הופיעו שלושה זוגות ידיים, חטפו את החיטה ונעלמו כלא היו. באבה יאגה אכלה לשובע, התחילה להתארגן לשינה ושוב נתנה הוראות לוסיליסה, "מחר תעשי את מה שעשית היום, ובנוסף תוציאי מהמזווה שק פרג ונקי אותו, גרגר-גרגר, מהאדמה. מישהו ביקש להרע לי והכניס אדמה שחורה בתוך הפרג שלי!" הזקנה אמרה את דברה, הסתובבה עם הפנים לקיר ופצחה בנחירות, ווסיליסה הלכה להאכיל את הבובה שלה. הבובה אכלה ואמרה לה את מה שאמרה יום קודם: "תתפללי לאל ותלכי לישון. בוקר חכם מן לילה, הכל יהיה עשוי וגמור, וסיליסושקה!"
השכם בבוקר באבה יאגה שוב טסה במכתש מהחצר, ווסיליסה עם הבובה תכף ומיד השלימו את כל המטלות. הזקנה חזרה, העיפה מבט וצעקה, "משרתיי המסורים, חברי לבי היקרים, תסחטו שמן מן הפרג!" הופיעו שלושה זוגות ידיים, נטלו את הפרג ונעלמו. באבה יאגה התישבה לאכול. היא אוכלת, ווסיליסה עומדת ושותקת. "ובכן, למה את לא מדברת אתי?", אומרת באבה יאגה, "עומדת פה כמו אילמת!". "לא העזתי לפנות אליך", עונה וסיליסה, "אך אם את מרשה, הייתי רוצה לשאול אותך דבר מה." "תשאלי. אבל לא כל שאלה לטוב מובילה. מרבה ידע, מקדים זיקנה!" "הייתי רוצה לשאול אותך, סבתא, רק על אודות משהו שראיתי בדרכי לביתך. עקף אותי פרש רכוב על גב סוס לבן, הוא עצמו לבן ובגדיו לבנים. מי הוא זה?" "זה היום הבהיר שלי", עונה לה באבה יאגה. "אחר כך עקף אותי פרש אחר, רכוב על גב סוס אדום, הוא עצמו אדום כולו ולבושו אדום. מי הוא זה?" "זה השמש האדום שלי", עונה לה באבה יאגה. "ומי הוא הפרש השחור, שהשיג אותי בדיוק ליד השער שלך, סבתא?" "זה הלילה השחור שלי. שלושתם הם משרתיי המסורים!"
וסיליסה נזכרה בשלושה זוגות ידיים והשתתקה. "ובכן, למה אינך מוסיפה לשאול?", הפטירה באבה יאגה. "הספיק לי. את בעצמך אמרת, סבתא, מרבה ידע, מקדים זיקנה." "זה טוב," אמרה באה יאגה, "שאת שואלת רק על מה שראית מחוץ לגדר, ולא על מה שיש בפנים! אני לא אוהבת שמוציאים לי את הלכלוך מהבקתה, ואת הסקרנים יתר על המידה אני אוכלת! עכשיו אני אשאל אותך: איך את מספיקה לעשות את כל העבודות שאני מטילה עליך?" "ברכת אמי המנוחה עוזרת לי בכל", עונה וסיליסה. "אז זהו פשר העניין! תסתלקי מכאן, חתיכת ילדה מבורכת! אין לי עניין במבורכים!" היא גררה את וסיליסה החוצה מהבקתה, השליכה אותה מחוץ לגדר, הורידה מהגדר גולגולת אחת בעלת העיניים הבוערות, השחילה בתוכה מוט, הגישה לה את המוט עם הגולגולת ואמרה, "הנה לך, אש בשביל בנות אמך החורגת. קחי אותה. הרי בשביל זה הן שלחו אותך הנה."
(מתוך "אגדות עם רוסית בשלושה כרכים",כרך א', מרוסית ריטה קוגן)