חגי כותב לציפורה

ציפורה! ציפורה אהובתי! ציפור שלי! אני קורא לך, בקול ובלא, מזה חודשיים מאז השבעה. קראתיך בקול דממה דקה בליל שכיבתנו בדשא, ער וערה, כי נהמות אבי למדוני להשקיט רעשי אהבה. אמשיך ואקרא לך ברעש מחריש בקיבוץ ובעיר, עד שתרצי בי. כתבת לי, כי חשה את שאמי אינה רוצה בך, שהייתה מעדיפה שתעלמי, שהיא רואה בך אך תזכורת לבן שנפל. אך אמי מביטה ואינה רואה. אין היא השגיחה בך, בי, או במעשינו.

נדב ואני היחידים מבין חמשת האחים שירשו את צבע עיניה של אמי, כחול רווי, כחול-קובאלט של איורי חרסינה סיניים. לשלושת האחרים, אילן, יאיר וארנון, יש עיניים חומות-ירוקות עם הילה צהובה, עיני אבינו. נדב מת ועיני אמי הלכו ודהו. אני נשארתי בעל הכחול היחידי.

תחילה הייתו זו עזיבתו של אבי שהחווירה את תכלת עיניה של אמי. למראית עין כאילו לא עזב. עדיין המשיך להגיע ערב-ערב, בתום המשמרת במפעל של הקיבוץ, לביתנו, לאכול ארוחת ערבית יחד עם הבנים, למצוץ זית ולשתות בסתר כוס ושתיים של יין אדום מהול במעט מים. אך בלילות היה הולך לתמר השכנה ושב הביתה עם קול גבר ראשון, להתקלח ולהיעלם לעוד יום עבודה. נדב היה זה שגילה לי על אודות העדרויותיו הליליות. לילה אחד נדב ניער אותי משינה, הניח אצבע על פי שמא ארעיש, והוביל אותי דרך החלון והשביל האחורי אל ביתה של תמר. הבית היה חשוך, אך האנשים בו היו ערים, האנשים בו פלטו קולות שפשוף וקריעה. שמעתי בכי אישה ונהמות גבר. זהיתי את נהמות אבי: כך נהם כאשר ניסה להעמיס על משאית שקי מלט או להעמיד מוטות ברזל. לפתע האישה פלטה אנקה "אהרון" ושם אבי נפלט לשמים השחורים של הקיבוץ. נדב היה בן עשר, אני הייתי בן שמונה. הייתי בטוח שרק נדב ואני שמענו. אך גם אמי שמעה, ועם כל לילה שהלך, הלך כחול עיניה ודהה.

אחר כך נדב הלך, צלל לתוך החושך עם הפאנטום שלו. בלכתו נטל את מעט הצבע שנשאר לה. מאז שהתפזרו אורחי השבעה, אמי עסוקה אך ורק בדבר אחד: נקיון הבית. תחילה קיוויתי שלא תגע בחדרו של נדב, כמו אותן אמהות שכולות שהופכות את חדר יקירהן למאוזולאום. אך אמי ניקתה גם את חדרו, כיבסה את בגדיו והציעה מחדש את מיטתו. בשבוע האחרון היא מכלה את כל כוחה על שפשוף כיורים, זה של המטבח, של של חדר האמבטיה וזה שבחצר. גם עתה, בעת הכתיבה אני שומע אותה בנקיונותיה. פרקי האצבעות שלה ילבינו בטרם ילבין הכיור. היא תזליף אקונומיקה על הדפנות, בפינות, בתוך ארובות הברזים, זה הקר וזה החם, בקפלי השיש ותקרצף ביד חשופה, בתנועה סיבובית קצובה, בעודה שרה בקול דק בלא זיוף מוזיקלי, אך תוך המצאת מילים משלה: לו היית לידי, לו את כאן, לו את כאן, הייתי נותן לך כנפיים. בכנפיים קולה ייבלם לשבריר שניה, כ-נפיים. כאילו יש אך שריטה נזערת על גב התקליט, ולא נחרטות שתלכוד את המחט בתוך תו קבוע. פגם בלתי מורגש כמעט, מחסור דק מן הדק של ויניל, מחסור של בן אחד מתוך החמישה. אחד – נפל, נותרו ארבעה. כ-נפיים.

ציפורה, מעולם לא אהבתי אישה לפניך. אהבתי אך אדם אחד לפניך, אדם שהוא גבר. אני יודע שפה בקיבוץ נשמעו לחשושים מגנים מאחורי גבי. מעולם לא העזו להתעמת מולי בגלוי, כי חששו מנדב. על אף שהיה "יפה הבלורית והתואר", לא היה מהסס לפרק מכות את כל מי שהיה מציק לי. למען האמת, אני לא יודע להעיד על עצמי בבטחה מה אני כן ומה לא. אני רק יודע לאהוב בני אדם מסוימים, מבלי לתת את הדעת האם אלו גברים או נשים. אחד מהם זאת את. הראשון היה סול. שניכם אנשי נדב. אני מאמין, כי נדב מעולם לא סיפר לך על סול, לא כי שכח, אלא כי סול היה היחיד שהעפיל עליו. נדב, שלא היה הבכור, היה בפירוש מנהיג החבורה, ראש הבית, במיוחד אחרי עזיבתו בסופית של אבי. הוריי אף פעם לא התגרשו בפועל, אלא אבי כמו התפוגג, הפסיק להגיע בערבים ולחזור בבקרים.

סול היה מתנדב יהודי-אמריקאי. בא לקיבוץ מניו יורק, מקדש בקול גדול את מרקס ואת טרוצקי, חולם לבנות קומוניזם בפלסטינה. בן עשרים ושלוש, שדוף, לבן, מקורזל, עם זוג עיניים שחורות, נגועות בזיק של טרוף. סיפר לי ששמו היה סימור ושלמד בבית ספר חרדי בברוקלין. הוא נטש את בית הוריו, יצא בשאלה ושינה את שמו לסול, בגלל סול בלו. על אף העברית המקרטעת, הארכאית שבפיו, הוא הפך להיות הנואם המוביל באסיפות. אנשים התקבצו סביבו כאילו היה נורה חשופה, הדולקת במרפסת חשוכה, והם פרפרי לילה. אנשים ונשים. נדב היה בן שבע עשרה. אני בן חמש עשרה.

נדב קנא בו והעריץ אותו. ערבים שלמים הם התווכחו על מלחמות ועל שלום, על אחווה ועל עמים. אך אותי הפוליטיקה מעולם לא עניינה. לי ולסול היו שיחות אחרות, שיחות ליליות, בהתחלה על שירה, אחר כך על אהבה. הוא הקריא לי משיריו של אלן גינזבורג האהוב עליו מכל המשוררים. הבנתי רק חלק מהמילים. לילה אחד סול נתן לי את החוברת עם שירי גינזבורג במתנה ויום למחרת נסע, חזר לניו יורק. חלום הקומוניזם שלו אבד ואני אבדתי את אהבתי הראשונה.

אני הקראתי לסול משיריו של עמיחי. הוא הבין רק חלק מהמילים. זה אותו ספרון צנום בכריכה כחולה קשה, ממנו רציתי להקריא גם לך בליל שכיבתנו, אך את הנחת את פיך על פי ולא עלה בידי להשמיע לא יצור ולא תנועה.

כתבת לי שהרגשת את לבי פועם בין כפות ידיך כמו עטלף קטן, ונזכרתי איך נדב ואני התנגבנו פעם, כשהיינו ילדים, לבית עטלפים. היה זה בית נטוש בפאתי הקיבוץ, בית מפוחם, חלונותיו מנופצים, אך קירותיו וגגו נותרו שלמים על אף האש שהתלקחה בו פעם, ומאז לא שוקם הבית. היו שמועות על רוחות של בני המשפחה שנספתה בבית הזה בשריפה. הרוחות פקדו את הבית בערבי חורף וטלטלהו מצד לצד כמו שהיה ספינה בלב ים ולא בית אבן על גבעה. נדב היה בז לאמונות תפלות, אני האמנתי בהן. לילה אחד הוא משך אותי לבוא איתו. לא יכולתי לסרב, כי איש לא ידע כיצד לסרב לנדב. כאשר הארנו עם הפנס פנימה לתוך הבית ראינו שקירותיו שחורים וזעים: מאות, אולי אלפי גופים מכונפים רועדים כיסו את קירות הבית ואת תקרתו הגבוהה. זמזום ושריקות עדינות מלאו את החלל. עמדנו מהופנטים. ביקשתי מנדב שימהר לכבות את הפנס. פחדתי שהאור יכאיב לעיני יצורים הקטנים. אני מבקש ממך, אל תקחי ממני את אור הפנס שלך, כי העדרו מכאיב לעיניי. אני שורק לך מתוך ביתי ההרוס. אל תעזבני, ציפורה.

לספרון של עמיחי קוראים "הזמן". הזמן שאוזל לך ולי, הזמן שאזל לנדב. הוא מת כה צעיר, ואני מפחד שאולי גם זמני הגיע, אולי לילה אחד אטעה גם אני לחשוב את הכוכבים לאורות ישוב ואצלול מטה, לקרקע, לחפש את שיירי אחי המת, את שיירי אהבותינו.

 

חגי.

 

נ.ב. זה השיר של עמיחי שביקשתי להקריא לך אז. סלחי לי על מכתבי המבולבל ועל טעויות הניקוד.

 

הָעֲצָמוֹת כּוֹאֲבוֹת לָאוֹהֲבִים

שֶׁהִתְגַּלְגְּלוּ כָּל הַיּוֹם בַּדֶּשֶׁא.

 

שְׁכִיבָתָם, עֵר וְעֵרָה בַּלַּיְלָה,

מְקָרֶבֶת גְּאֻלָּה לְעוֹלָם. לֹא לָהֶם.

 

מְדוּרָה בַּשָּׂדֶה חוֹזֶרֶת עִוֶּרֶת מִכְּאֵב

עַל מַעֲשֵׂה הַשֶּׁמֶשׁ בְּיוֹם.

 

הַיַּלְדוּת רְחוֹקָה.

הַמִּלְחָמָה קְרוֹבָה. אָמֵן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,