יי אסף,
אני משוכנעת שלא זהית אותי. לו היית מזהה, היית נוקט אמצעי זהירות עד כדי חסימה, ולבטח לא היית פונה אליי מיוזמתך. תחילה רציתי להתל בך. בקלות יכולתי לגרור אותך מחיפה לתל אביב בצפייה לפגוש מעין כפילה גנרית של דבי הארי, אלילתך הנצחית: בלונדינית קטנה, אף ישר, פה אדום, עצמות לחיים גבוהות. פניתך מסגירה פרקטיקת חיזור עלובה למדי – נוסח אחיד, תבנית משוכפלת בלא שינוי אות, מילה או משפט, אותה אתה משגר לנשים שמצאו חן בעיניך באתר. אמנם במקרה שלך זה כמעט מכמיר לב, ניכר כי השקעת לא מעט זמן ומחשבה בכתיבת התבנית. יש בה מן הענווה וההומור, ושניהם נראים לי מזויפים. אני מהמרת שגם אחרי דייט של פנים מול פנים לא הייתי מזהה אותי. מה שנשאר ממני דאז, חיילת משוחררת וסטודנטית שנה א' הלומה, למדתי להחביא בתחתית השק, לצד החתול. אחת עשר שנה התאמנתי בלהחביא את עצמי ולשלוף תחת שליטה, ולא כמעשה כאוטי של הרס עצמי. הפכתי להיות מהתלת מקצועית. לא היית מזהה אותי, אסף, כי ניתחתי את האף, חימצנתי את השיער, עִבִּיתִי את השפתיים, פני חלקות ובעיני נמזגה הבעת ניצחון חלולה של אישה יפה. אני, לעומת זאת, זהיתי אותך מיד. חבר אלים לא שוכחים, גם כעבור אחת עשר שנים.
דווקא מלבד הסטירה בסוף לא היית אלים כלפיי במפורש. ביום הסטירה הלכנו לראות ביחד דירה. גרת אז אצל הוריך, זוג זקנים מעורערים, וביקשת לעבור. בפועל, כנראה, לא היה בך האומץ לעזוב את הבית הישן בקרית ביאליק, את חדר ילדותך החשוך ובו מיטת נוער וארון עם מעט בגדים מרופטים והרבה קופסאות דחוסות של תרופות פסיכיאטריות (מצאתי אותן יום אחד במקרה, ותירצת, אדום ומגמגם, כי כולן נועדו לאביך), את המטבח המצחין עם מקרר לחוד ומקפיא לחוד, שניהם בגודל של היכלי קבורה רומיים. ראינו דירה חדשה בבניין שזה עתה נבנה, לא רחוק מריאלי אחוזה, במעלה רחוב הראל. הדירה הייתה מוארת, לבנה וריקה, מרוצפת שיש בוהק, כולה אור והד. סוכנת נדל"ן נמרצת טעתה לחשוב כי הדירה מיועדת לשנינו כזוג, והרבתה לפנות אליי. אחרי שתיקנת אותה פעם ופעמיים, השתתקת. אולי התנהלותה הייתה זו שעוררה את חימתך. כאשר נכנסנו לאוטו, אתה מצד הנהג ואני מצד הנוסע, סיכמתי בקול כי הדירה נאה ובדיוק מה שאתה מחפש. בלי לענות הרמת את ידך. חשתי בבוא המכה עוד בטרם היד שלך הוטחה בְּפָנַי, העיפה לפינה הרכב את משקפי הראיה שלי ופיצחה את שפתי העליונה. שלא כמו בסרטים הדם לא קלח, אלא נקווה טיפות-טיפות במורד הסנטר. לקקתי את הטיפות. היה להן טעם של ברזל ושל אודם. אני זוכרת שפלטתי צעקה קצרה שנשמעה מגוחכת נוכח שתיקתך ופעולותיך מיד אחר כך. חבשת משקפי שמש והתנעת את הרכב, כאילו הסטירה הייתה חלק מרצף פעולות הכרחי שיש לבצע בטרם נסיעה. התכופפתי, מצאתי את המשקפיים ויצאתי החוצה. אני זוכרת את המבטים ההמומים של הזוג שהיה ברכב ליד. אני זוכרת את השמש הטובה של תחילת אביב על הכרמל. אני זוכרת שלא בכיתי. בפועל בשנה שהיינו יחד היית אלים כלפי עשרות פעמים, אך הייתה זו אלימות סמויה, אלימות שבתחום האפור, ושלא כמו את הסטירה, קיבלתי אותה ללא אומר. אחת עשר שנים המשכתי לשאת את זיכרון האלימות שלך באופן שהנחילה לי אמי, באילמות.
טעית, אסף, לא נזהרת. לא היית צריך לפנות אלי באתר הכרויות. במקרה שלנו כדאי היה לשנות את שם האתר. אין זה קופידון, אלה אֵרִינִיה. אבל אם כבר פנית, אם כבר החלטתי שלא לנהוג בך על דרך התכתבות כוזבת ודייט נקמה, אני כותבת לך את כל מה שלא העזתי להשמיע אז. אחרי שנים של טיפולים ושיחות הבנתי שהאלימות שלך והאילמות שלי שתיהן מורשת הורינו, רק שכל אחד מאיתנו הפנים אותה אחרת. אבא שלך, סוכן מוסד בכיר לשעבר, התעלל בבני המשפחה באופן שקט וסמוי מעין חיצונית, בדרך של היעלמויות ואיומי התאבדות תכופים. אבי החורג, הפרופסור לפיזיקה, התעלל בנו בצעקות, באגרוף מנופף ובהגבלות כספיות שהוטלו על כולנו, על אף שהתפרנס יפה.
לכאורה, הכרטיס שלך פה באתר חף משקר, מלבד התמונה. את התמונה הזו אני מכירה, ואין סיכוי שאתה נראה כך גם היום. היא צולמה מיד אחרי שהחברה נרכשה, וכל הבכירים נדרשו להצטלם בחליפות מחויטות זהות. מכיוון שלאף אחד חוץ מלדָּוִד המנכ"ל לא הייתה חליפה הולמת, ולרכוש כמה חליפות זהות במידות שונות לא היה בא בחשבון, כולכם הצטלמתם בזה אחר זה בחליפה האפורה של דָּוִד הגדול, כאשר כל פעם המזכירות, וביניהן אני, היו צריכות להותיר ולהדק מחדש, בזהירות, את עודפי הבד עם סיכות תפירה. נותרה רק בעיה עם חברך סְטֵפַּן, ראש צוות תוכנה, גוץ שמן, שלא הצליח להשחיל את זרועותיו העבות לתוך שוורולי המקטורן. סטפן נאלץ להצטלם חנוט בחולצה לבנה מכופתרת. האמריקאים מג'ונסון אנד ג'ונסון עקמו את האף נוכח דיוקנו החריג של סטפן, בעל לחיים נוטפות ואף כפתורי בוהק. התמונה שלך לעומת זאת יצאה יפה. המפרצים שבשיערך החום, שכבר אז הלכו והעמיקו, טושטשו על ידי תספורת קצרה ומחמיאה, פניך גולחו עד כדי בוהק כחלחל, עינייך החומות, המשורטטות, הישירו מבט, והמבע שלהן אמר רצינות וחכמה. דיוקן של אדם רציני, מבריק ובעל תשוקה לעשיתו המקצועית, פיזיקאי ראשי בחברת סטארט-אפ רפואית מובילה, שזה עתה נמכרה תמורת מיליונים. אך שני איברים מאיברי פניך פגמו ברושם שנוצר, אף ארוך ומעוקם המעוטר בנחיריים מתרחבים וזעים כשל סוס, ושפתיים בשרניות, משורבבות, גדולות מדי למידות פניך הצנומות. הנחיריים והשפתיים הסגירו כי לא בעל תשוקה אתה, אלא בעל תאוות, אכול קנאה וצר עין. כמה התלוננת בפני אז, סטודנטית חסרת כל, על הנתח הבלתי מספק, לטענתך, מכספי המכירה. טענת שסטפן השמן ואישתו המזוותת שעבדה יחד עם בעלה בצוות תכנה (נפוטיזם אידיוטי מעולם לא היה זר לחברת הסטארט-אפ המצליחה), קיבלו כפול ממך.
אז מלבד התמונה, היחידה שהעלית לאתר, הכרטיס שלך מציג אך אמת. מין – גבר, גיל – ארבעים וחמש, השכלה – דוקטור, עיסוק – סמנ"ל פיתוח, ספורט – ריצה. רושם ראשוני מצוין, בדומה לרושם שהשארת על אמא שלי. "סוף סוף מצאת גבר רציני, מבריק ושאפתן.", כדבריה אז. העיסוק שלך בפיזיקה שעשעה אותה. "את כל כך שונאת אותו", הפטירה, כאשר כוונתה לבעלה הפרופסור, "שבחרת לך מישהו שממש דומה לו." אמא צדקה בלי להתכוון. יחד עם זאת, היית העתק משופר שלו. שלא כמו אבי החורג, נהנית לעזור, להסביר, להושיע. עשית זאת בנועם ובהתלהבות, בין אם היו אלה סטודנטים שעבדו תחתיך במעבדה, בין אם הייתה זו מזכירת פקולטה נאה שהצלת מהטרדה מינית של הדיקן, או בין אם זו הייתי אני, מזכירה בת עשרים וסטודנטית שנה א', שהייתה זקוקה לעזרה בפיזיקה. נהגת בי בסבלנות יתרה, כאשר הסברת שוב ושוב כיצד יש לפתור את התרגילים, ואני לא הבנתי דבר. אחר כך שכבנו זה לצד זו במיטך הצרה. הייתי נרדמת ומתעוררת לסירוגין, בעודך קורא ומסמן במרקר צהוב מאמרים באנגלית של פיזיקאים, ומעת לעת נושף ושורק לעברי בתיעוב, "די, את נוחרת!".
בתבנית שלך ציינת שלוש פעמים שאתה מחפש אישה "חלקה", "בעלת עור חלק", "ללא שיער גוף". לולא הייתי מכירה אותך, הייתי חושבת שזאת בדיחה, אבל שיער גוף באמת מפחיד אותך. אני זוכרת איך היית מדבר תכופות בגנות הסטודנטית הרוסייה שעבדה במשרה חלקית במעבדה לצדך, אישה נבונה וחרוצה, ששפם בהיר התבלט מעל שפתה העליונה. סלידה גלויה טלטלה אותך כאשר נאלצת להימצא בקרבתה. התיעוב הזה לא פסח גם עליי. טענת כי גופי ופני מכוסים שניהם פלומת שיער, וכי עלי להסירה בהקדם. הכרחת אותי לקבוע תור למכון להסרת שיער. אז תעשיית הלייזר הרפואי הייתה בחיתוליה, המכונים היו מועטים והטיפולים יקרים. לקחת אותי למכון של רונית רפאל על הכרמל, וילה ממוזגת, מועמסת ריהוט עץ מלא ויצירות אמנות בטעם רע, והתנדבת לשלם את מלוא הסכום עבור הטיפולים. אך הייתה נכונה לך אכזבה, כי שיער גופי היה בהיר מדי ודק מדי, וקרני הלייזר התעלמו ממנו. הטיפול הראשון החינמי לא הניב תוצאות. המטפלת הראשית, אישה לבבית שקלטה את המצב, הסבירה בקול רם ויציב שאין כל צורך לעשות הסרה, "יש לך עור נהדר עם קצת פלומה עדינה ובלתי נראית". דבריה נועדו בעיקר לך. יצאת מחדר ההמתנה הנובורישי של המכון שבור וכעוס. באותו לילה ירדת לי בפעם האחרונה. הייתי בדיוק לפני מחזור והפרשות נרתיק צהובות דבקו לפנים תחתוניי. לא הנחת לי להתקלח. השכבת אותי על מיטה, קילפת מעליי את המכנסים ואת התחתונים וקברת את פניך עמוק בין ירכי. שיער הערווה שלי היה מגולח כפי שדרשת שאעשה וריחות גוף מעולם לא הפריעו לך. לעומת זאת, הפלומה שעל ירכי גרמה לך להרים את הראש אחרי דקות ספורות בשאט נפש. גוש צהבהב ורירי נתלה על סנטרך. ליכסנת אליו מבט מתעניין, אספת אותו בלשונך ובלעת באחת, כמו צפרדע שבולעת זבוב. כאשר סיפרתי לחברתי מיכל (אנחנו חברות הכי טובות עד היום. אולי אתה זוכר אותה? ג'ינג'ית, מתולתלת, רזה ולדבריך, "דפוקה ממש כמוך") את מעשה הבליעה (מיכל ואני מספרות אחת לשניה הכל, תוך הקפדה מדוקדקת על הפרטים), היא פרצה בצחוק פרוע ואמרה שאין מה לעשות, שאתה משוגע, בדיוק כמו אבא שלך, שתפסת אותו מחטט עם האקדח האישי שלו בפה כשהיית בן ארבע עשרה. "תכלס", ניתחה מיכל, "מאז שהוא בן ארבע עשרה, אספי מחכה שאבא שלו יתאבד. פלא שנדפק לו הראש?" מיכל הייתה זו שהמציאה את שם החיבה שלך, אספי.
במהלך הסימסטר השני, האחרון שלנו יחד, נוסף לכינוי הזה המשך, אספי בתורת הגרפים, על שם הספר "אלגוריתמים בתורת הגרפים" ששאלתי ממך ולא הסכמתי להחזיר. אחרי הסטירה נעלמתי לך. גם את היכולת הזו של להיעלם לגברים שיכללתי במהלך השנים. איתך זו הייתה הפעם הראשונה שניסיתי אותה על בשר חי, ובהצלחה יתרה. אמנם, לא לקחתי בחשבון שאתה משוגע, כי אחרי חודשיים איתרת את הטלפון של אמא של מיכל, משוגעת לא קטנה לכשעצמה, והתקשרת אליה בדרישה שתמצא את מיכל, שתמצא אותי, שאחזיר לך את הספר. לזכותך יאמר שספרך היקר התברר כנחוץ ויעיל, כי בזכותו קיבלתי את אחד הציונים הגבוהים בתואר. אני זוכרת איך מיכל ואני תיכננו נסיעה לילית ופרועה לקרית ביאליק, את השלכת הספר הכבד לתוך החלונות האטומים של דירת הוריך, את קול ניפוץ הזגוגיות. קיווינו שזה יישמע באזנייך כקול יריית אקדח. אך בסופו של דבר הספר מעולם לא הוחזר. בדיוק אז מיכל ואמא שלה רבו וניתקו קשר למשך חמש שנים, כך שלא היה מי שיעביר את איומייך הלאה. מן הסתם אמא של מיכל פשוט ניתקה לך בפרצוף, כפי שעשתה לי כשחייגתי לשם בטעות, מכוח ההרגל.
אחרי שאתה ואני נפרדנו, כלומר, אחרי שנעלמתי, הייתי שוכבת לבד בחושך ומדמיינת איך אני מתעללת בך, תולשת לך את הגבות הכמעט-מחוברות שלך, שערה אחר שערה, בעודך חפות ומהודק לכיסא עם סלוטייפ חום של מלחמת המפרץ, מכבה עליך סיגריות (כל כך שנאת כשעישנתי, אבל כשהיינו יוצאים עם חבריך, סטפן השמן ואישתו הזוויתית, היית משנורר מהם סיגריות בכיף), יורקת על הצ'וּצ'וּ הרופס שלך. אני חושבת שמיכל המציאה את המילה "צ'וּצ'וּ" במיוחד בשבילך. (שם נרדף לזין, מעין מקבילה זכרית עבור 1טוּטוּ – "כוס", על פי מיכל). בהמשך כנינו כך רופסים וזקורים אלה ואחרים, אבל אתה היית הראשון, אתה היית ההשראה.
עד עצם היום הזה הספר שלך העלה אבק על המדף העליון בארון הספרים שלי. הוא התיתר מזמן, אבל אני מקפידה להעביר אותו מדירה לדירה, כאילו יש עוד סיכוי שאיי-פעם אחזיר לך אותו. אנחנו לא נִפָּגֵשׁ יותר אף פעם, אספי, אבל הפניה שלך בקופידון גרמה לי לעלות על סולם, להוריד את הספר, לנגב ממנו את שכבת האבק הסמיכה ולהניח אותו על הספסל האחרון על יהודה הלוי בואכה הרכבת. אם תצא מחיפה עכשיו אולי עוד תמצא אותו על זרוק הספסל, כבד ועבה, התורה והגרפים, בכריכה קשה, שחורה ומבריקה.
נ.ב. מיכל מוסרת ד"ש, לך ולצ'וצ'ו.
1. רפרנס לשורה מתוך שיר פופ Don't mess with my Toot Toot בביצוע של Denise Lasalle