שירשואה לילדים גדולים

סבתא הלכה בשואה.

הלכה לא במובן מתה.

הלכה במובן הרגיל.

הלכה בשלג בלי נעליים.

בהתחלה היו לה נעליים.

אבל בא חייל גרמני,

כיוון אליה רובה

וציווה שתוריד את הנעליים.

את הנעליים לקח לעצמו,

למרות שלא ברור

איך נעליים של נערה קטנה

יכלו להתאים לחייל גדול.

אולי שלח אותם במתנה

לאחותו הקטנה

בגרמניה.

שלח וצירף מכתב:

גרטכן אהובה,

שולח לך מתנה,

נעליים של יהודייה קטנה.

כשסבתא הלכה,

הלכה במובן מתה

ולא במובן הרגיל,

נשארו בארון הנעליים שלה ארבעה זוגות:

מגפיים לחורף,

סירות לאביב,

כפכפים לים

וזוג אחד חגיגי בלבן.

לסבתא נהיו רגליים עבות,

והנעליים היו גדולות,

אפילו לחייל הגרמני היו מתאימות.

אבל לאמא ולדודה הן לא התאימו.

הן הורידו את הנעליים של סבתא לרחוב

ושמו ליד פח אשפה.

עבר קבצן זקן עם עגלה ושקיות

ואסף אותן.

את המגפיים, את הסירות, ואת הכפכפים שם בעגלה.

את החגיגיות הלבנות נעל,

כי בדיוק היה ערב חג,

אולי ראש השנה,

או פסח.

אני זוכרת שזה היה ערב חג,

כי הדוד אמר שסבתא הייתה צדיקה,

כי רק הצדיקות מתות בערב חג.

אחר כך בשבעה הקצרה

הדוד סיפר איך סבתא הלכה בשואה.

הלכה לא במובן מתה.

הלכה במובן הרגיל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,