מכתבים לחבר הרומאי | יוסף ברודסקי

יוֹם שֶׁל רוּחַ. גַּל בְּגַל מַצְלִיף בְּקֶשֶׁת.

סְתָו בְּפֶתַח, הִשְׁתַּנּוּת בְּכָל נִכֶּרֶת.

הִתְחַלְּפוּת צְבָעִים זוֹ, פּוֹסְטוּמוּס, כּוֹבֶשֶׁת

אַף יוֹתֵר מֵהִתְחַלְּפוּת בִּגְדֵי גְּבֶרֶת.

 

בְּמִדַּת מָה תִּשַׂמַּח עַלְמָה לִבֵּנוּ,

לֹא תַּסִּיג לֹא גְּבוּל מַרְפֵּק, לֹא גְּבוּל שֶׁל בֶּרֶךְ.

יְתֵרָה שִׂמְחַת הַיֹּפִי חוּץ גּוּפֵינוּ:

אֵין מַגָּע וְאֵין בְּגִידָה בְּזוֹ הַדֶּרֶךְ!

– – –

פּוֹסְטוּמוּס, סְפָרִים לְךָ שׁוֹלֵחַ.

אֵיךְ בְּעִיר בִּירָה? רַכּוּת מִטָּה? שְׁנַת קֹשִׁי?

אֵיךְ קֵיסָר? בְּמָה עָסוּק? רוֹקֵם-צוֹלֵחַ

מְזִמּוֹת, מַרְבֶּה זְלִילוֹת, פּוֹסֵק דִּין עֹשֶׁק?

 

בַּגִּנָּה שֶׁלִּי אֵשֵׁב. פְּתִילָה דּוֹלֶקֶת.

אֵין אִשָּׁה וְאֵין שִׁפְחָה. מִי יְבַקְּרוּנִי?

כַּת חָרַק בְּפֶה אֶחָד זִמְזוּם חוֹרֶקֶת –

חֲלוּפָה לִבְנֵי אָדָם, בְּנֵי רוֹם, בְּנֵי עֹנִי.

– – –

כָּאן מֻנָּח סוֹחֵר מֵאַסְיָה. בַּר דַּעַת

הוּא הָיָה, חָרוּץ, אֲבָל מַצְנִיעַ לֶכֶת.

מֵת מַהֵר – קַדַּחַת. הֵן מִפְּאַת

עֲסָקָיו בָּא וּפִתְאוֹם נִגְזַר לָלֶכֶת.

 

לְצִדּוֹ – לִגְיוֹנֶר. קְוַרְץ גַּס לוֹ קֶבֶר.

רַב-לוֹחֵם הָיָה, פֵּאֵר אֶת מַמְלַכְתֵּנוּ.

הִסְתַּכֵּן הָמוֹן, אַךְ מֵת קָשִׁישׁ, צֵל-גֶּבֶר.

פּוֹסְטוּמוּס, אֵין כְּלָל גַּם בָּמוֹתֵינוּ.

– – –

פּוֹסְטוּמוּס, כֵּן, תַּרְנְגוֹל לֹא עוֹף רָקִיעַ,

צָר שִׂכְלוֹ, אַךְ צָרוֹתָיו גְּדוֹלוֹת כִּפְלַיִם.

אִם נוֹלַד בַּמַּמְלָכָה, כִּי פּוּר הִכְרִיעַ,

מָה יוּטַב לוֹ בַּיִת בַּסְּפָר, עַל שְׂפַת הַמַּיִם.

 

מְרֻחָק הֵן מִקֵּיסָר וְהֵן מִסַּעַר,

בְּלִי לִפְחֹד, לְהִתְרַפֵּס, לִפְחֹז, לִצְלֹחַ.

דַּעְתְּךָ, שֶׁכָּל נְצִיב – גָּנַב בַּשַּׁעַר?

טוֹב גַּנָּב מֵאִישׁ דָּמִים בְּדֶרֶג כּוֹחַ.

– – –

עֵת מָטָר אֶשְׁהֶה בַּחֲבֶרְתֵּךְ, הֵטַאִירָה,

בְּרָצוֹן אֶשְׁהֶה, אֲבָל בְּלִי סַחַר מֶכֶר,

כִּי לִטֹּל מָעוֹת מִגּוּף-מִכְסֶה דַּל-גַּבְרָא

כְּמוֹ לִדְרֹשׁ מִגַּג סֻכָּה כָּפַת עֵץ דֶּקֶל.

 

אֲדוֹנִי דּוֹלֵף, אוֹמֶרֶת? אֵין לִחְלוּחַ.

לֹא לִחְלַחְתִּי מֵעוֹלָם. נִשְׁבַּע, גְּבֶרֶת.

תִּמְצְאִי בֶּן זוּג, גַּם אִם אֶחָד דָּלוּחַ.

הוּא יִדְלֹף לָךְ עַל כִּסּוּי מִבַּד מַגֶּבֶת.

– – –

מַחֲצִית חַיִּים, יוֹתֵר, הָלְכָה-הִלְבִּינָה.

שָׂח לִי עֶבֶד מְבֻגָּר בְּבֵית מַרְזֵחַ:

"בְּסוּבּ רֹאשׁ בָּחֳרָבוֹת בִּלְבַד נַבְחִינָה."

דַּעַת בַּרְבָּרִים, אַךְ אֱמֶת. לֵךְ תִּתְוַכֵּחַ.

 

שַׁבְתִּי מֵהָרִים, שָׁם זֵר גָּדוֹל לִקַּטְתִּי.

כַּד גָּדוֹל אֶמָּצֵא, אֶמְזֹג לַזֵּר מְלוֹא מַיִם.

אֵיךְ שָׁם, פּוֹסְטוּמוּס? בְּלוּב? כֵּן, כָּךְ קָלַטְתִּי.

הַאֻמְנָם בְּמִלְחָמָה אָנוּ עֲדַיִן?

– – –

הֲתִזְכֹּר אֲחוֹת נְצִיב? הַמְּנַחֶמֶת?

קְצָת כְּחוּשָׁה, אֲבָל רַגְלַיִם – אֵין כָּמוֹהָ.

פַּעַם שְׁכַבְתֶּם. זֶה מִכְּבָר הָפְכָה כֹּהֶנֶת.

כֵּן, כֹּהֶנֶת, מִתְרוֹעַעַת עִם אֱלֹהַּ.

 

סוּר אֵלַי, נִלְגֹּם יֵינוֹת, נִבְצָע פַּת לֶחֶם

אוֹ שְׁזִיף בָּשֵׁל. סַפֵּר לִי חַדְשׁוֹתֵינוּ.

מוּל שָׁמַיִם בַּגִּנָּה תָּנִיחַ שֶׁכֶם,

וְאֶקְרָא לְךָ בְּשֵׁמוֹת כָּל כּוֹכָבֵינוּ.

– – –

פּוֹסְטוּמוּס, רֵעֲךָ בְּחִבּוּר יָדוּעַ,

תֵּכֶף חוֹב חִסּוּר יִפְרַע, חוֹב בַּעַל וֶתֶק.

תַּחַת כַּר יֵשׁ חִסָּכוֹן, מְעַט צָנוּעַ.

קַח אוֹתוֹ, לִלְוָיָה יַסְפִּיק לְבַטֵּחַ.

 

רְכַב עַל סוּסָתְךָ הַמְּעֹרֶבֶת

אֶל בֵּית הַהֵטַאִירוֹת שֶׁבַּשַּׁעַר.

בַּמְּחִיר שֶׁאָהֲבָה אוֹתִי הַגְּבֶרֶת

תְּבַקֵּשׁ לְהַסְפִּידֵנִי בְּקוֹל צַעַר.

– – –

עָר אָצִיל מוֹרִיק, יְרֹק עַד רֶטֶט.

צֹהַר מְאֻבָּק וְשַׁעַר פָּתוּחַ.

כֵּס נָטוּשׁ, מִטָּה זְנוּחָה, חוֹרֶקֶת.

בַּד סְפוּג שֶׁמֶשׁ צָהֳרַיִם. רוּחַ.

 

יָם הוֹמֶה. חוֹמָה שֶׁל אֳרָנִים מֻצֶּלֶת.

תַּחַת צוּק סִירָה מַשָּׁב-מַשָּׁב הוֹדֶפֶת.

פְּלִינִיוּס, זֶה הַזָּקֵן, עַל הַמַּחְצֶלֶת.

שִׁירָתוֹ שֶׁל הַקִּיכְלִי רֹאשׁ בְּרוֹשׁ אוֹפֶפֶת.

 

 

 

1972

 

(מרוסית ריטה קוגן)