אורח # אנה אחמטובה

הַכֹּל רגיל, כמו אז, כמו תמול שלשום

ושלג בחלון – זועף, פְּתִיתִי.

אני לא התחדשתי כלל היום,

אך גבר בא הלילה אל ביתי.

אותו שאלתי – "מהו רצונך?"

"אִתָּךְ בגֵּיהִנֹּם להתראות".

צחקתי – "היזהר בלשונך,

משאלותיך מבשרות רעות."

ואת ידו האצילית הרים,

בפרח דל נגע – עצל, חושק.

"ספרי לי איך נישקו אותך גברים,

ספרי איך את אוהבת לנשק."

ואת עיניו האפלות קבע

על פני טבעת שעל אצבעי,

ואת פניו לרגע לא עיווה,

אך כעס מר במבטו החביא.

אני יודעת – כל אושרו גלום

בידיעה של להט ושל סוד –

ממני הוא אינו רוצה מְאוּם,

ואין דבר שאסרב לו עוד.