אורח # אנה אחמטובה

הַכֹּל רגיל, כמו אז, כמו תמול שלשום

ושלג בחלון – זועף, פְּתִיתִי.

אני לא התחדשתי כלל היום,

אך גבר בא הלילה אל ביתי.

 

אותו שאלתי – "מהו רצונך?"

"אִתָּךְ בגֵּיהִנֹּם להתראות".

צחקתי – "היזהר בלשונך,

משאלותיך מבשרות רעות."

 

ואת ידו האצילית הרים,

בפרח דל נגע – עצל, חושק.

"ספרי לי איך נישקו אותך גברים,

ספרי איך את אוהבת לנשק."

 

ואת עיניו האפלות קבע

על פני טבעת שעל אצבעי,

ואת פניו לרגע לא עיווה,

אך כעס מר במבטו החביא.

 

אני יודעת – כל אושרו גלום

בידיעה של להט ושל סוד –

ממני הוא אינו רוצה מְאוּם,

ואין דבר שאסרב לו עוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

עוד פוסטים

ניקולאי גומיליוב | פועל

מוּל כִּבְשָׁן לוֹהֵט נִצָּב בְּלִי נוּעַ גֶּבֶר מְבֻגָּר, נְמוּךְ-קוֹמָה. מַבָּטוֹ נִבָּט שָׁלֵו, כְּנוּעַ מִשְּׁמוּרַת עֵינוֹ הָאֲדֻמָּה.   עֹל שֵׁנָה אֶת עֲמִיתָיו הִכְרִיעַ, רַק הוּא לְבַדּוֹ

יפה הוא הים | פול ורלן

יָפֶה הוּא הַיָּם מִכָּל בֵּית יִרְאָה, אוֹמֶנֶת עוֹלָם שִׁיר עֶרֶשׂ גּוֹאָה, הַיָּם לוֹ דָּרְשָׁה הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה!   לוֹ מְלוֹא דּוֹרוֹנוֹת, מַחְרִידִים וְרַכִּים. סְלִיחוֹתָיו מִתְנַגְּנוֹת. כְּעָסָיו

משאלה

הַיָּמִים הֵם יְמֵי סוֹף אוֹגוּסְט, הֶלֶם חֹם פָּשַׁט בַּגַּנִּים, וּפִתְאוֹם, כְּמוֹ בְּאֵיזֶה מִין פוֹקוּס, מַתְחִילִים לָמוּת רוֹדָנִים.   בְּאֵירוֹפָּה-אַסְיָה-אַפְרִיקָה הֵם לוֹקִים בְּמֵחוּשׁ מִסְתּוֹרִי, וּסְבִיבָם מַחְוִירִים