(1)
כל הזמן הקרבתי את עצמי
על מזבח הנורמליות –
זו שכולם מדברים עליה,
אבל היא פיקציה גדולה יותר מיהוה.
וכל פעם נבראתי מחדש מעפר ואפר,
כמו עוף החול,
ולרגע אחד ידעתי לנסוק מעלה,
לתפוס תֶּרְמִיקוֹת,
לחוש אושר.
(2)
אֲנִי ממציאה מחדש את אֲבִי
בכל גבר שבו אני מתאהבת.
אני מסתכלת לו בעיניים
תוך כדי התעלסות
ושואלת בין אִבְחָה לאנחה
בשפת סימנים של בת שש:
"הַתְּהִיָּה לי לאב?"
(3)
ובעצם
כל השירים שכתבתי למאהביי,
היו שירים לאבי.
מלבד האפלים ביותר,
אותם כתבתי
לאמי.
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,
בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה. מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל
זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם
דור התחייה הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,