סיפור על משורר, שהיה חי בתוך התחת של עצמו

היו היה משורר.

הוא היה חי בתוך התחת של עצמו

ומעולם לא יצא החוצה.

הוא לא ראה ים,

לא הריח פרח,

ולא נישק בחורה.

הוא תלה על קירות התחת שלו תמונות של ים,

של פרח,

ושל בחורה,

וכתב שירה על ייסורי לבו,

על ייסורי אביו

ועל כפות ידיה המיוסרות של סבתו.

יום אחד לתחת נמאס מכתיבת הייסורים

והוא פלט את המשורר החוצה.

המשורר נורה כמו ברון מינכהאוזן רכוב על קליע תותח.

הוא נחת על חוף ים.

פרחי אביב עלומי שם פרחו על ראשי דיונות,

הים המה חרישית,

ובחורה נהדרת-חמוקיים השתכשכה במים.

המשורר התרומם על מרפקיו, הביט סביב

ומת.

[מוקדש ל-י.ב.]