וחוץ לחלון הייתה עיר

וּמִחוּץ לַחַלּוֹן הָיְתָה עִיר,

מְדַשְׁדֶּשֶׁת בֵּקּוֹל צְעָדֶיהָ

שֶׁל גְּבֶרֶת זְקֵנָה בֵּאָפֹר.

כְּלַבְלַבָּהּ מִשְׂתָּרֵךְ אַחֲרֶיהָ,

וְנוֹבֵחַ, מֻפְתָּע, עַל צִפּוֹר.

וּמִחוּץ לַחַלּוֹן הֶאֱפִיר,

וְקַמְצוּץ גֶּשֶׁם חֹרֶף נִנּוֹחַ

הִתְדַּפֵּק עַל תְּרִיסִים בְּלֹא כּוֹחַ.

יָד טָרְקָה מִכְסֶה פַּח אַשְׁפָּה.

עֵשֶׂב לַח הִתְחַכֵּךְ בֵּכַּפָּה

חֲתוּלִית. הוּא יוֹדֵעַ לִשְׁכֹּחַ

וְלִצְמֹחַ כֹּל פַּעַם מֵחָדָשׁ.

וּמִחוּץ לַחַלּוֹן הָיְתָה עִיר,

וְגָאָה רַחַשָׁה הַנִּרְגָּשׁ,

כְּשֶׁלְּפֶתַע פִּיהָ הִמְטִיר

שְׁלַל פְּתָקִים, מַרְאָם דַּל וּזְנוּתִי.

וּבְכָל אוֹתָהּ עֵת מְטֹרֶפֶת,

מְטַלְטֶלֶת, קְפוּאָה וְנִכְסֶפֶת,

הִסְתַּתַּרְתָּ בְּמִטָּתִי.