הָיֹה הָיָה אדם, שהיה סופר אנשים שהוא מכיר. כל פעם שיצא לרחוב, בין אם לעבודה ובין אם להליכת-בטל, היה צועד חסר סבלנות, ובוחן ללא הרף עוברים ושבים: אולי יש בניהם מישהו שהוא מכיר. אם אכן כך היה הדבר, היה עָט על אותו עוֹבֵר אֹרַח, מברך אותו לשלום ומנהל אתו שיחת חולין על שום דבר. אחר כך היה מוציא פנקס ומסמן בו קו. בסוף כל יום היה סופר את הקווים שהצטברו. ביום טוב היו לו עשרים קווים. ביום בו לא היה אף לא קו אחד לרפואה היה אומלל וחסר סבלנות יותר מהרגיל. לפני יום הולדתו הבטחתי לכל חַבְרֵי הפייסבוק הרבים שלו עשרה שקלים לכל אחד, אם יגיעו בשעה היעודה לשדרות רוטשילד (לא משנה פינת-מה) וימתינו עד שיעבור שם בדרכו הביתה. השבעתי אותם שלא יספרו לו, שהגיעו לשם שלא במקרה. כשחזר הביתה בערב יום הולדתו היה מאושר כפי שלא היה מעולם. היו לו בפנקס שש מאות עשרים ושבעה קווים, אותם הוא ספר שוב ושוב במיטה לפני שנרדם.
מסה בת עשרה פרגמנטים על אודות "היורדות" של דאה הדר
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,