דרום תל אביב ביום חורף

שְׁתִי הָעֵינַיִם לה תְּלוּיוֹת עַל פָּנָס –

אִישׁוֹנִים רְחָבִים

וְקַשְׁתִּית מֻכְתֶּמֶת.

מִסְתַּכְּלוֹת בַּשִּׁוְיוֹן עַל עֲנָק – נַנָּס,

חֲתוּלִים – כְּלָבִים,

לְבָנָה מֻקְדֶּמֶת.

פְּעוּרוֹת לָרֹב, שׁוֹפְכוֹת אוֹר צָהֹב.

בַּקַּמְצוּץ מִצְמוּץ

חוֹל- אָבָק יָסִירוּ.

לֹא רוֹאוֹת רָחוֹק, לֹא רוֹאוֹת קָרוֹב,

מִבָּצָל קָצוּץ

דֶּמַע מַר יַגִּירוּ.

הַדְּמָעוֹת שֶׁלָּהּ זוֹלְגוֹת אֱלֵי בִּיב,

אֶל אִשָּׁה וְאִישׁ

בַּמְּעִיל וְכוֹבַע.

וְשׁוֹטְפוֹת הַגּוּף שֶׁל דְּרוֹם תֵּל אָבִיב,

בְּשָׁכְבָהּ עַל כְּבִישׁ

בְּיַרְכְּתֵי הָרֹבַע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר. עת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר. עֵת דְּיוֹ וּבֶכִי! תִּכְתֹּב עָלָיו בְּהִתְיַפְּחוּת, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם אֶל דֶּחִי וּשְׁחֹר־אָבִיב בְּהִתְלַקְּחוּת.   קַח כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל נִחָר –

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,