אֵם הפסיכואנליזה

כְּשֶׁבְּבָתֵּי הקָפֶה הוִינָאִיִּים

יָשְׁבוּ רַק גְּבָרִים מְעֻנָּבִים,

עם מוֹנוֹקְל, מִקְטֶרֶת,

צרור עלי כותרת

בַּדַּשׁ

וחפתי זמש,

הייתי סבינה שׁפילריין.

טָוִיתִי

חֲלִיפַת מִכְתָּבִים,

תִּנִּיתִי

פרשיות אֲהָבִים

עם רופאיי, מוריי ורביי.

הכירו, העלמה שפילריין.

נאים הספסלים הוִּינָאִיִּים:

מושבי עץ חלקים וחמים,

ורגלי מתכת מעוקלות.

וכך גם רגליי –

אך קלות.

פְּסִיכֶה הייתי, ופסיכית.

פעם טובלת בזֻהֲמָה,

פעם הרה, עטויה הינומה,

מהפכנית ילדים לבנה,

יהודייה צנומה וקטנה .

סבינה זִכְרוּ-אותי-שפילריין.