קרקס התרנגולות של ציפה

ציפה: (ניגשת לחצר, פותחת שער ועושה תנועות גירוש בידיים) קוּר, קוּר, קוּר. גוּר, גוּר, גוּר. לְכוּ, לְכוּ. לְכוּ מִכָּאן. הַגֶּרְמָנִים בָּאִים.

(חוזרת לחדר עם חפצים, פורשת שמיכה ומתחילה לארוז לתוכה את החפצים. נוטלת סכין על מנת לארוז אותה, עוצרת ומביטה בסכין) יִשְׁחֲטוּ תַּרְנְגוֹלוֹת. (בוררת לאט ובקפידה איזה חפצים לארוז, מתלבטת) תַּרְנְגוֹלוֹת שלי, צְחוֹרוֹת. איך גידלתי אֶתְכֶן, איך אהבתי! הניה, אל תיקחי את המעיל. עד החורף המלחמה תִּגָּמֵר וְנַחְזֹר הביתה. הלכתן אחרי כמו אפרוחים אחרי אימא תרנגולת, כמו דוב אחרי מְאַלֵּף בַּקִּרְקָס. ככה כולם קראו לנו – קרקס התרנגולות של ציפה. ניקרתן חיטה ישר מהסינר שלי. עכשיו אין חיטה. אין! באו פולנים, פליטים. סיפרו מעשיות. כאילו הגרמנים אוספים את כל היהודים וטובחים בהם. צרחו כמו משוגעים – תברחו, יהודים, תברחו. הנה הגיע תורינו לברוח. וולף, תפסיק לשחק, תארוז! (מגיעה לתמונות, מנסה לברור מתוכן, בסוף מחליטה לקחת את כולן). צרור – לקשור (אוספת את השמיכה לצרור, מחזיקה אותו קרוב לגופה), על העגלה – לְהַעֲמִיס, סוס – לרתום. וְלִבְרֹחַ, לברוח עמוק לָעֹרֶף. ימים ולילות להיטלטל בַּקְּרוֹנוֹת בקר. וּבַלֵּב אך שמחה, על אף כי הגוף (מתגרדת) שורץ כִּנִּים רעבות, שחורות, תפוחות. כן, שמחה! כי הבת פה, והבן פה, והבעל פה. רק מוטי, הקטן שלי, הטיפש, איננו. ביקש העברה לַחֲזִיתוְקִבֵּל. והוא רק בן שש עשרה. (צועדת לאט, בכבדות. כורעת על הברכיים, פותחת את הצרור, מפנה את כל החפצים, מחפשת בין התמונות את התמונה של מוטי, מתעטפת בשמיכה ומתיישבת זקופה על הכורסא. שותקת. מחשיך)

 

(קמה מהכורסא, משיבה עליה את השמיכה. מניחה על השולחן, שמשמש קרש גיהוץ מאולתר, מגבת ומגהץ.)

המספרת: אחרי המלחמה, סבתא-רבה שלי, ציפה, התנתקה מֵהָעוֹלָם. יום אחרי יום היא ישבה בַּכֻּרְסָא ושתקה. והיה לה קול יפה, לַצִּיפָה, והיא אהבה לשיר, לפני המלחמה. לעומתה, לַסָּבְתָא שלי, הניה, לא היה קול טוב והיא התביישה לשיר בִּפְנֵי אנשים. רק כאשר גיהצה, הרשתה לעצמה לזמזם שיר אהוב.

 

הניה: (פורשת מגבת על קרש גיהוץ. מגהצת. מתחילה לזמזם, ולאט-לאט מגבירה את הקול. שרה).

על אף הבחורים שהכרתי,

בַּלְּבָבִי בודדת נותרתי.

אך בראותי אוֹתְךָ,

אָהַבְתִּי פרחה,

והתחדש עלי עולמי.

כיצד אֶמְנֶה כֹּל מעלותיך?

וַאֲתָאֵר כֹּל נִפְלְאוֹתֶיךָ?

חיפשתי ארוכות

מילים מדויקות

שֶׁיְּסַפְּרוּ מה קורה עמי.

 

בֵּיי מִיר בִּיסט דוּ שֵיין,

בֵּיי מִיר חָאסְטוּ חֵן,

בֵּיי מִיר בִּיסט דוּ אֵיינעֵ אוֹיֵף דעֵר וועֵלְט.

בֵּיי מִיר חָאסְטוּ גוּט,

בֵּיי מִיר חָאסְטוּ "יִט",

בֵּיי מִיר בִּיסט דוּ טעֵיירעֵ פוֹן געֵלְט.

(עוצרת, מרימה את הראש ומסתכלת באהבה, תקווה, עצב על ציפה)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,