– חַבְנוֹ זו עיירה. יש עיירה כזו, חַבְנוֹ שמה. יש בה כל מה שצריך להיות בעיירת סְפָר: בית דואר, רב מִטַּעַם, נהר, רב שלא מִטַּעַם, טלגרף, בית קברות, שוטר, בית ספר, חסידים, שני בתי כנסת, רבבות עניים, מעטי מעט עשירים, כמו בכל עיירה יהודית קטנה.
שלום עליכם, "חַבְנוֹ"
1905
מפני שואה תקום,
תרכין ראש ותבעט כדורי פינג-פונג של מחשבות.
יש לך שישים כדורים וזמן שְׁהִיָּה של צפירה.
משרד.
חלון.
פס ים בקצה הרחוק.
פס שמיים – עדיין כחול, שיֵלֵךְ ויצהיב לעת ערב.
פס ירוק של עצים בשדרה.
פס אפור של הכביש המהיר.
פס נוצץ של שמשות דוממות .
כתם נע של טנדר מאיץ –
חוצן שואה שכמותו.
כשיחלוף, התנועה תיוותר
אך ליונים, לשחפים,
ולכדורי הפינג-פונג שבראשך:
– שמה היה מלכה לאה מירסקי.
היא נקברה חיה
בקרחת יער נאה
בפאתי עיירת חַבְנוֹ,
ב-13 לספטמבר 1941.
מלכה-לאה היא הסבתא הלא נודעת של אמי. המעט שאני יודעת עליה סופר לי על ידי בתה (דודתה של אמי). בזכותה לשם הכפול הזה, שהכרתי מילדות, נברא בשר ודם, הבעות פנים ואופי. לאחרונה יש הרבה פוסטים ברשת, שעיקרם "למי הייתה שואה כואבת יותר" ו-"את השואה שלי שכחו לזכור". אז שכל אחד יזכור את מה שהכי חשוב לו. אני זוכרת את מלכה-לאה. ולא, אני לא זקוקה ליום אבל ממלכתי עבור הזיכרון הזה.
