כשהייתי קטנה, לפני שידעתי קרוא וכתוב, אימא שלי הייתה מקריאה לי אינספור ספרי ושירי ילדים. אחד מהם נקרא "השמש הגנובה" מאת קורניי צ'וקובסקי. הספר, שהינו אגדה בחרוזים, מספר על תנין רשע, שבלע את השמש. תמיד האמנתי שזה בעצם מה שקורה עם בוא החורף. זה כלל לא קשור לכל מיני עניינים פיסקליים משונים כמו סיבוב כדור הארץ, חלופי עונות, המסת קרחונים, או חורים (כאלה שחורים וכאלה שבאוזון). זה הכל עניין תניני לחתולין. בגללו יש לי מצוקת סרוטונין. בשיר ההוא מי שניצח את התנין ושחרר את השמש, היה דוב. דוב רוסי גדול, עם פרווה חומה מדובללת ופרצוף מחייך.
מסה בת עשרה פרגמנטים על אודות "היורדות" של דאה הדר
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,