עגורים | רסול גמזטוב

וּלְעִתִּים נִדְמֶה כִּי חַיָּלֵינוּ

שֶׁלֹּא יָשׁוּבוּ עוֹד מִשְּׂדוֹת דָּמִים,

לֹא נִטְמְנוּ בָּאֲדָמָה תַּחְתֵּינוּ,

אֶלָּא הָפְכוּ לַעֲגוּרִים הוֹמִים.

וְכָךְ מֵאָז וּמִתָּמִיד בְּעֶצֶם

מִמְּרוֹם מָעוֹף הֵם מַשְׁמִיעִים קוֹלָם.

עַל כֵּן נָהוּג לְהִתְבּוֹנֵן בָּעֶצֶב

בִּשְׁמֵי רָקִיעַ וְלָסוּר דּוּמָם.

עִם בּוֹא הַדִּמְדּוּמִים אֵצֵא לָשׂוּחַ,

אַבִּיט בְּלַהַק עָף בָּעַרְפִלִּית,

שָׁב וְנִסֹּב עֲלֵי זְרָמִים וְרוּחַ,

כְּמוֹ גְּדוּד שֶׁנָּע עַל אֲדָמָה לֵילִית.

וְהֵם עָפִים, וַאֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ,

וְהֵם קוֹרְאִים שֵׁמוֹת, סוֹפְרִים רָאשִׁים,

וְלִי פִּתְאוֹם נִדְמֶה, בְּלֹא כָּל סֶמֶךְ,

שֶׁהֵם דּוֹבְרִים בִּלְשׁוֹן הָאֲנָשִׁים.

הַלַּהַק נָע וָנָד עַל פְּנֵי רָקִיעַ,

דּוֹאֶה יְעָף בְּדִמְדּוּמֵי הַיּוֹם,

וְלִי נִדְמֶה בְּאֹפֶן לֹא מַפְתִּיעַ

כִּי בֵּינֵיהֶם יֵשׁ עֲבוּרִי מָקוֹם.

בְּבוֹא הַיּוֹם יִשָּׂא אוֹתִי הַלַּהַק

שֶׁל עֲגוּרִים אֶל חֹשֶׁךְ וּדְמָמָה,

וּמִמָּרוֹם בַּצִּפּוֹרִית אֶקְרָא לָךְ

וּלְכֻלָּם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.