הצללים מאחורי מתעבים. אני יושבת על מרפסת שפונה לרחוב. קומתה לא גבוהה, אך עדיין מתנשאת מעל נחיל אנשים שגודש את הלילה. המרפסת שלי מוארת בפנס רחוב עקום-רגל, מנורתו צהובה ולוהטת, משליכה חופני ניצוצות בנינוח של נפט ומוקד. אך הצללים מאחוריי מתעבים. הם מדגישים עוד יותר את לובן חצאיותיי התחתונות, עשיות משי עדין. פסיעה אחת לא זהירה – וקרע נפער בבד המתלטף כמו חתול לרגליי. הצללים נושמים. נשימתם פעם חמה, פעם קפואה, כמו נשימתו של המוות עצמו. הן מצמררות את עורפי, את גבי החשוף, את אותה הנקודה המיוחדת בין שכמותיי, שרפרוף שפתיים על פניה גורם לי להתעוות ולהתחנן, כאילו הייתי מריונטת עץ חסרת בינה. מדי פעם נהימה בלתי מורגשת חודרת אל אוזניי, מרעידה את עור התוף – mujer. הם מסננים את הריש בגלגול לשון ארוכה. אך אין זו ריש אלא לשון אמיתית, לשון מפוצלת של נחש, שלופה להכשה. אני יושבת ומחייכת, למרות שחצאיותיי נרטבות תחתיי. תחילה נדמה לי כי אולי הצללים הממיתים מרגשים אותי מבלי שאתן את דעתי על כך. אך אין זו רטיבות של ריגוש. המשי הלבן הולך ונצבע באדום. חוט אחר חוט, מארג אחר מארג. אני מדממת למוות. הצללים כעת עומדים משני צדדיי. אני רואה את פניהן הגבריות, הגסות, חצי מוסתרות בכובעים גדולים. אני מאבדת את הכרתי. ומתעוררת לצפצוף הודעה לילית.