אם לא נדרש המשורר
לזבוח קודש לאלים,
שקוע הוא, אדיש, עיוור
בענייני-דיומא דלים.
שותק לו נבל הפלאות,
ונשמתו קרירה ונמה.
ובין בריות כה עלובות
הוא מתהלך עלוב פי כמה.
אך כשמילה שמימית אחת
תרטיט לפתע שמיעתו,
אז מתעוררת נשמתו.
כך עיט נעור – ברגע קט.
מיד נתקף הוא שממון
בעת בילוי, בידור, פורקן.
בפני אליל של ההמון
ראשו גאה ולא מורכן.
בורח הוא – פראי, איתן,
רווי קולות, על סף טירוף –
לחוף נטוש, בודד, רדוף,
ליערות הומי אילן.