(1)
מחווה ל-Max Ernst, A Week of Kindness
נשים בעלות ראשי אריה מקיפות את מיטתי. השמלות שלהן בהירות, מאובקות, דקות, כמו וילונות בבית אישה זקנה. אף ניע לא נראה בין קפלי שמלותיהן. עומדות דום הן, על אף הקלילות המורגשת של הבד. הראשים לעומת זאת זזים. הם נעים בנדנוד ניכר קדימה-אחורה, שמאלה-ימינה. אין זו תנועה אחידה של גדוד נשות אריה, אלא כל ראש נע בקצב משלו, שונה מאחרים. שאגות קטנות, מתאפקות פורצות מפיותיהן הפעורים. הבל פה מצחין במקצת ומתוק במקצת נידף מהם בתום כל שאגת-פיהוק. אני לא מפחדת, על אף כי המחזה מעורר אימה הוא. כאשר השאגות מתגברות אני מבינה כי אין אלו קולות חייתיים אלא המיית מים רבים, שיטפון. המיטה הפכה להיות רפסודה רעועה שנשות אריה ספק נאחזות בה על מנת להינצל מן הגלים וספק מחזיקות אותה מעל פני המים הסוערים. אני מחליקה על פני המצעים הספוגים מטה, מטה אל התהום.
(2)
מחווה ל-Franz Marc, The Tower of Blue Horses
מצאתי את מגדל הסוסים הכחולים האבוד בראשי
בלילה שבו ירח היה פלח לימון
מיד אחרי שהלכת לשטוף את זכרותך בכיור.
הם רקעו בעדינות בפרסותיהם.
רעמות כחולות, איתנות דגדגו את פניי.
צווארים כחולים, שמחים נשזרו אחד בשני.