הלילה בו מתו הרמזורים # אורבניקא

הלילה בו מתו הרמזורים היה מחניק, כמו זרועו של אנס על צווארה של נאנסת. זיעתו המורכבת מתשעים אחוזי לחות ופיח הספיגה עוברי אורח ספורים עד לשד תחתוניהם, מזגנים משתעלים ירקו על ראשם ליחה של מי קירור וריח מתקתק וחריף של ריקבון פירות ושתן חתולים ריחף באפם כמו פטרייה אטומית תוצרת בית. טסתי על אבן גבירול – מקצהו הדרומי אל הצפוני – ברכבי השחוט בשיטת רולטה רוסית. כיוון שהרמזורים מתו באחד, החלטתי לא להתלבט, לא להאט בצמתים, לא להציץ בהססנות מנומסת ימינה, ואז שמאלה ואז להתקדם בזהירות, אלא פשוט לנסוע בעיניים פעורות, בלתי רואות. רציתי למות. אבל עומס החום רוקן את הכבישים ולכן כאשר מיקדתי את מבטי בזמן פניה שמאלה לנורדאו עוד הייתי בחיים. נדרתי להשלים את המרד התחבורתי באי חיפוש מופגן של חנייה – כלומר להשליך את הרכב החבוט בפיסת שטח פנויה ראשונה לצד כביש, יהיה זה מעבר חציה, חניית נכים או ערימת גדמים כרותים של עצים. מיותר לציין כי הפיסה הראשונה הפנויה הייתה צבועה בנאמנות אין-קיץ בצבעי הדגל והמולדת. בעטתי את הרכב פנימה, טרקתי את הדלת והתחלתי לבכות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,