הלילה בו מתו הרמזורים היה מחניק, כמו זרועו של אנס על צווארה של נאנסת. זיעתו המורכבת מתשעים אחוזי לחות ופיח הספיגה עוברי אורח ספורים עד לשד תחתוניהם, מזגנים משתעלים ירקו על ראשם ליחה של מי קירור וריח מתקתק וחריף של ריקבון פירות ושתן חתולים ריחף באפם כמו פטרייה אטומית תוצרת בית. טסתי על אבן גבירול – מקצהו הדרומי אל הצפוני – ברכבי השחוט בשיטת רולטה רוסית. כיוון שהרמזורים מתו באחד, החלטתי לא להתלבט, לא להאט בצמתים, לא להציץ בהססנות מנומסת ימינה, ואז שמאלה ואז להתקדם בזהירות, אלא פשוט לנסוע בעיניים פעורות, בלתי רואות. רציתי למות. אבל עומס החום רוקן את הכבישים ולכן כאשר מיקדתי את מבטי בזמן פניה שמאלה לנורדאו עוד הייתי בחיים. נדרתי להשלים את המרד התחבורתי באי חיפוש מופגן של חנייה – כלומר להשליך את הרכב החבוט בפיסת שטח פנויה ראשונה לצד כביש, יהיה זה מעבר חציה, חניית נכים או ערימת גדמים כרותים של עצים. מיותר לציין כי הפיסה הראשונה הפנויה הייתה צבועה בנאמנות אין-קיץ בצבעי הדגל והמולדת. בעטתי את הרכב פנימה, טרקתי את הדלת והתחלתי לבכות.
מסה בת עשרה פרגמנטים על אודות "היורדות" של דאה הדר
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,