הלילה בו מתו הרמזורים # אורבניקא

הלילה בו מתו הרמזורים היה מחניק, כמו זרועו של אנס על צווארה של נאנסת. זיעתו המורכבת מתשעים אחוזי לחות ופיח הספיגה עוברי אורח ספורים עד לשד תחתוניהם, מזגנים משתעלים ירקו על ראשם ליחה של מי קירור וריח מתקתק וחריף של ריקבון פירות ושתן חתולים ריחף באפם כמו פטרייה אטומית תוצרת בית. טסתי על אבן גבירול – מקצהו הדרומי אל הצפוני – ברכבי השחוט בשיטת רולטה רוסית. כיוון שהרמזורים מתו באחד, החלטתי לא להתלבט, לא להאט בצמתים, לא להציץ בהססנות מנומסת ימינה, ואז שמאלה ואז להתקדם בזהירות, אלא פשוט לנסוע בעיניים פעורות, בלתי רואות. רציתי למות. אבל עומס החום רוקן את הכבישים ולכן כאשר מיקדתי את מבטי בזמן פניה שמאלה לנורדאו עוד הייתי בחיים. נדרתי להשלים את המרד התחבורתי באי חיפוש מופגן של חנייה – כלומר להשליך את הרכב החבוט בפיסת שטח פנויה ראשונה לצד כביש, יהיה זה מעבר חציה, חניית נכים או ערימת גדמים כרותים של עצים. מיותר לציין כי הפיסה הראשונה הפנויה הייתה צבועה בנאמנות אין-קיץ בצבעי הדגל והמולדת. בעטתי את הרכב פנימה, טרקתי את הדלת והתחלתי לבכות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

עוד פוסטים

ניקולאי גומיליוב | פועל

מוּל כִּבְשָׁן לוֹהֵט נִצָּב בְּלִי נוּעַ גֶּבֶר מְבֻגָּר, נְמוּךְ-קוֹמָה. מַבָּטוֹ נִבָּט שָׁלֵו, כְּנוּעַ מִשְּׁמוּרַת עֵינוֹ הָאֲדֻמָּה.   עֹל שֵׁנָה אֶת עֲמִיתָיו הִכְרִיעַ, רַק הוּא לְבַדּוֹ

יפה הוא הים | פול ורלן

יָפֶה הוּא הַיָּם מִכָּל בֵּית יִרְאָה, אוֹמֶנֶת עוֹלָם שִׁיר עֶרֶשׂ גּוֹאָה, הַיָּם לוֹ דָּרְשָׁה הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה!   לוֹ מְלוֹא דּוֹרוֹנוֹת, מַחְרִידִים וְרַכִּים. סְלִיחוֹתָיו מִתְנַגְּנוֹת. כְּעָסָיו

משאלה

הַיָּמִים הֵם יְמֵי סוֹף אוֹגוּסְט, הֶלֶם חֹם פָּשַׁט בַּגַּנִּים, וּפִתְאוֹם, כְּמוֹ בְּאֵיזֶה מִין פוֹקוּס, מַתְחִילִים לָמוּת רוֹדָנִים.   בְּאֵירוֹפָּה-אַסְיָה-אַפְרִיקָה הֵם לוֹקִים בְּמֵחוּשׁ מִסְתּוֹרִי, וּסְבִיבָם מַחְוִירִים