הקיץ נגמע בתשע לגימות קצרות – תשעה שבועות מסוף מאי עד אמצע יולי. וסוף יולי כבר מתקרב, זוחל על גחונו, מיוזע, חולי, מתנשם. כמו מדוזה חצי מרוסקת שנפלטה אל החוף. לאות איברים קיצית פשטה בכל. חום כביר ריכך מוחות, חידד בדידויות לכדי קצוות חדים, כמו מכונת חידוד עפרונות מכאנית מפעם. אני זוכרת שרציתי לחדד במכונה הזו מברשות שיניים כך שבקצה אחד תהיה מברשת סיבית ובקצה שני יופיע קיסם, כלי נשק, להב. פעם בילדותי ניסיתי להכניס פנימה קמיצה – השיניים הקדמיות ננעצו בעור ופצעוהו קלות. אל השיניים האחוריות לא הצלחתי להגיע, כי אצבעותיי קצרות הן, ילדותיות, היום כמו אז. כעת הייתי רוצה להכניס את כולי מבין מערכות השיניים האלה, ולחדד את עצמי לדעת, לקלף שכבות דקות, מסתלסלות של עודף, אשר בסופן צבעוניות גבישית. עד שהייתי מגיעה לליבה, ומפוררת אותה על פני נייר חום מחוספס, נייר של צבעי פסטל.
מסה בת עשרה פרגמנטים על אודות "היורדות" של דאה הדר
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,