הייתי רוצה לשמור על הזיכרון החותם שלי אודותיך צחור, לבן, קריר, כמו אותם מצעים מתוחים בבית מלון זעיר בהרים, בו העברנו את הלילה האחרון שלנו ביחד. האוויר הקריר של ההרים ערסל את גופנו בנעימים אחרי הלהט המהביל של גרנדה. בחדרנו המצוחצח המזגן נותר דומם מעל ראשינו, ורק צעדים תועים על פני מרצפות עתיקות הפרו לעתים רחוקות את נשימותינו המקוטעות. כאשר החלקת מתוכי היה כבר חושך. לא היה זה לילה עירוני, רווי המולת אדם חגיגית, צפירת מוניות עייפות ודחוסות, אשר מפלסות את דרכן במבוך חד-סטרי של סמטאות, או צחוקם השיכור של נערי קולג' בחופשתם הראשונה באירופה. אלא עלטה כפרית, סמיכה כמו קטיפה סרוקה. מזג האוויר בהרים מתחלף כה מהר. התחלנו להתעלס בתום בריחתנו העולצת מן הגשם הפתאומי, אשר שטף בזעם את הגשר החדש וניתז בהתאבדותיות-מה מאות מטרים מטה, אל הצוקים העירומים. ההרים ניקבו את גחון העננה הכבדה, אשר נסוגה גוערת ונוהמת, כמו מפלצת תהומות מובסת, אל הגיא הסמוך ולבסוף התפוגגה כליל. השמש עוד הספיקה לרצד על פני גינות סתרים של שליטים מוסלמים קדומים ולצבוע את ענני הנוצה המתפוררים בורוד מדמם. האפלה הציפה את חדרנו בנינוח מר ומרוכז של אשכרוע וורדים, ואתה נרדמת לתוכה חרישית. אני יצאתי לרוץ אל תוך הלילה. טיולנו בן השבועיים ונטול הריצה הותיר בי רעב עצום לרוץ לבד. בגדי ספורט עדיין הריחו מאבקת כביסה לא זרה. יצאתי לבד אל הגשר החדש ובאוזניי הסתיו הנוגה של ויואלדי. נחל פכפך איפשהו בערוץ בלתי נראה בתהום מתחתיי ואני רצתי במעלה הגבעה לעבר הכנסייה הגותית, שעודנה זוכרת את עברה המפואר בתור מסגד מאויר להפליא, כאילו צבא שדים מרחפים של גויה רודפים אחריי רכובים על מטאטאים.
מסה בת עשרה פרגמנטים על אודות "היורדות" של דאה הדר
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,