תומר ואני יושבים על ספת נוער ומעשנים מריחואנה.
ספה ישנה, דהויה.
לא שזה מזיז לנו יותר מידי.
בטלוויזיה מתחלפים ערוצים בקצב משלהם.
אנחנו יושבים לנו ככה סתם ומעשנים.
תומר מחוסר החולצה מנסה לשווא להרפות את שרירי קיבתו הדחוסה
ואני פוסעת לאיטי מן העולם האמיתי שסביבנו.
הווליום שלי הולך ונחלש כמו זה של הטלוויזיה.
ברקע השמיעתי
שמבחינתי מרוחק אף יותר מהרקע הוויזואלי (ציור אדמדם מרוח מעל המרקע), נובחים הביסטי בויז.
הכל נהיה עייף כל כך, מלא בריח של שום כתוש.
למחרת תומר ואני נפרדנו.
אני בלעתי ארבעה כדורי הרגעה בבת אחת ואריאל הלך לים וקבר את הפלאפון שלו בחול.
את הכדורים גנבתי מסבתא שלי מקופסת הפלסטיק של גלידות.
היא לא שמה לב.
היא בכלל לא שמה לב שאני לוקחת לה את כל הכדורים האלה.
היא חושבת כל הזמן על הסרטן שצמח לה בשד.
גם אני חשבתי על זה המון,
אבל נמאס לי לבכות לאלוהים.
אז התחלתי לבלוע כדורים, יותר ויותר.
עכשיו בלילות אני גוססת מרעב כי הכדורים מרעיבים ועושים בחילות.
אני והמחשב גוססים יחד. עד שהמלאי שלי ייגמר.
גם אני הלכתי לים.
לא קברתי כלום, רק טיילתי בנעלי עקב בחולות הרטובים,
המלאים בשקיות פלסטיק ופחיות מעוכות.
אחרי זה עברתי בחורב. קניתי דיסק חדש של דויד בואי. שמעתי אותו רבע שעה.
נכנסתי לאמבטיה. שפכתי חצי בקבוק שמפו צהוב לשיער צבוע ופגום.
ואז בא הריח הזה. למה בא לי הריח הזה עכשיו.
שוב דמיינתי את אריאל יושב מולי באמבטיה ומורח לי את השמפו הצהוב על הבוהן הימינית המרוסקת שלי ומחייך חתולית.
יצאתי מהאדים.
הראש בתוך מגבת ירוקה מכוערת.
הגוף בתוך חלוק ורוד מכוער.
ואני מדמיינת כל פעם מחדש שאני איזו דוגמנית-על,
כי אחרי המקלחת אני פתאום נראית לעצמי יפה.
נכנסתי למחשב.
אחד בלילה.
הכל מת.
תומר מסטול, ואני רואה הילה סביב המסך.
זה בגלל הכדורים.
בלעתי עוד אחד – האחרון שהיה לי.
כתבתי לו שקניתי דיסק של בואי.
הוא ענה בחיוך של צ'טים.
מוחי כבה. חם נורא בחוץ. אני מזיעה המון.
בבוקר קמתי עם שזיפים מסביב לעניים.
למה הכל ככה.
למה הוא החליט שניפרד.
השאלות הדפוקות האלה מעמיקות לי את הכחול של השזיפים.
קפצתי לחברה.
דיברנו שעה על מה הוא אמר, ולמה זה טוב, וכמה זה טוב.
ואני עם צמרמורות, כי אני מכורה.
וחבל לי על עצמי נורא.
אבל עכשיו שוב אחד בלילה.
עוד מעט אני והמחשב נידלק ביחד
ואריאל יחייך אלי ויכתוב חזק שיכאבו לי האוזניים:
פטללללללללללללללללללל.
בקרוב אחליט שאני ראויה לאהבה
ולא אגנוב יותר כדורים מאף אחד.
1999