אנחנו במיטה. השמיכות על הרצפה בערמה מקומטת והסדין תחתינו ספוג ותלוש. אנחנו רגע אחרי והבית מתמלא שקט נטול קולות. החדר מריח כמו עץ חרוב וגופינו עיי חורבות. קפיצה חרישית על המיטה ועוד גוף מתמקם לרגלינו, משמיע גרגורים. פתאום הוא פוקח את העיניים ושואל אותי: אם את רואה באמצע הכביש חתול וילד, ומשאית דוהרת לכיוונם, ואת יכולה להציל רק אחד מהם, את מי תצילי? אני מופתעת, אך ברור לי שזה עוד משחק שלו וחייבים לענות. אני חושבת דקות ארוכות, מרגישה את הזרע שלו זולג לי במתינות במורד הירך. בסוף אני מסתובבת אליו ועונה, שבעולם בו אצטרך לבחור בין השניים, אעדיף להידרס יחד אתם. הוא חושב על זה רגע ואומר בשקט: "את פסיכית, בחיים לא עושה איתך ילד. פסיכית", קם ומתחיל לחפש את התחתונים שלו.
מסה בת עשרה פרגמנטים על אודות "היורדות" של דאה הדר
כנגד שלוש בנות תדבר מסתי: המחברת, הגיבורה והקוראת. שלושתנו מהגרות בנות אותו דור, כאשר הגיבורה היא יורדת, הקוראת היא עולה ואילו המחברת שנולדה בניו־יורק,