נערה עם בלוג אופנה

היא הייתה כותבת נראה עם י' אחרי נ' – "ניראה". שערותיי סמרו קלות למראה ה-י' הבלתי צפויה. אמנם בדיקתי המתחסדת במילון העלתה, כי צורת כתיב זו מותרת, אך ה-ניראה הצורם המשיך ללוות אותי כמו ריח בושם נעורים, מתוק יתר על מידה. היא אהבה לצלם את עצמה בבגדים שונים ומשונים. פניה היו דקות, מאורכות, אסימטריות – בין אם בגלל גשר אפה הגבנוני או אם בגלל עצמות לחיה הגבוהות להפליא, ששוו ללחייה שקערוריות  יתר, כמו של חולת שחפת נפקנית מן המאה הקודמת. על אף רזונה, רגליה לא היו מעודנות כלל וכלל. שוקיים בשרניות מידי שבסופן כף רגל מגושמת מעט, הדגישו דיסוננס משעשע בין בגדיה הנשיים מבדי כותנה דקים, פרחוניים, לבין גפיה החיוורות – נצר למשפחת איכרים יהודית עלומת שם ותואר. אך היה בו משהו מרגש, בדיסוננס הזה. דווקא רגליה היו אמיתיות כל כך, אנושיות, מעוררות דחף. בכל תמונותיה שפתיה היו מפושקות קלות ושערה הבהיר הסתלסל בטביעות מעוגלת מעל מצחה הגבוה, הלבן. כאשר ראיתי אותה פוסעת בזחיחות מה על דיזנגוף, מתעלמת מאותם קוראיה הפוטנציאליים, גיליתי להפתעתי כמה קטנת מימדים היא. הצרפתים המציא מילת גנאי מלטפת בשביל לתאר נשים מסוגה – petite. יותר מכל היא הזכירה לי משחקי נייר וגזירה, שאהבתי בילדותי המוקדמת: אותן בובות קרטון, שניתן להלבישן בבגדי נייר. כל בגד היה מצויד בלשוניות קטנות, בהן מצמידים שמלה תורנית לסילואט הקשיח של נערת קרטון: נערה דקת גוו, עם שפתיים משורבבות ותלתלי זהב מסודרים בקפידה מעל מצח לבן, גבוה.