רצה

התקשרתי לאמא שלי אחרי הקטע השני – ריצה של איזה 6 ק"מ לאורך הטיילת של כפר נחום ועד אתר ספיר. הקטע שהיה אמור להיות קל. אבל שמש קופחת של אחת וחצי בצהריים ורוח פנים חזקה-אימים מהים, הפכו את העלייה המתונה של הטיילת לריצה קשה. מאד קשה. כאשר הגעתי לשביל עפר של תחילת העלייה לאתר ספיר השמעתי ספק קללה ספק יבבה, והמשכתי. מידי פעם עברתי לריצה קלה, מידי פעם הגברתי. הגרון היבש שרק עם כל נשימה. הגיד הפצוע מלפני ארבעה שבועות ברגל ימין, שהיא הרגל החזקה שלי, התחיל לפעום. את הירידה התלולה להחריד של אתר ספיר עשיתי בהליכה, כפי שציוו עליי המארגנים. כי לא מעט רצים פשוט התגלגלו משם וניפצו עצם-שתיים. מיד אחרי הירידה רצתי שוב. הגברתי. סיימתי לקול עידוד של חבריי לקבוצה, מסוחררת מחום ומאמץ. דווקא את הקטע הראשון – ירידה ממצודת נמרוד אל הבניאס – עשיתי בזמן טוב (7 ק"מ בחצי שעה). בלמתי מבלי להרגיש אף לא לרגע את הארבע-ראשי מיומן-הרולר שלי. קטע יפה זה היה. אני הייתי המזנקת הראשונה בקבוצה שלי. שמונה בבוקר. הכל עדיין צונן, דומם, מוכסף. נשמתי נכון, עמוק. הגברתי בעליות. הייתי קלילה בירידות. רצתי בהנאה. את הקטע השלישי לא הצלחתי לעשות. ריצת לילה של כמעט 10 ק"מ בשדות של אלוני אבא ועלייה לטבעון. באתי חדורת מוטיבציה צבאית כמעט, ארוזה ומוכנה, עם פנס ראש ואפוד זוהר. אחרי 200 מטר רגל ימין שבקה חיים. הגיד צרח מכאבי תופת. ניסיתי לעבור לריצה קלה, אבל הרגל נגררה מאחורי חסרת חיים. כמובן שבכיתי. מכאב, מאכזבה, מכישלון. אבל זו כבר הייתה השיחה השנייה עם אימא שלי, ואפילו עדיין לא סיפרתי על הראשונה. בשנייה היא הטיחה בי שהמילה "כישלון" היא המילה הכי מוטעית שיש במקרה הזה. עשיתי את המקסימום. אחרי אימונים מפרכים של ארבעה חודשים. זו הפעם הראשונה בחיי שאני עוסקת בספורט הספרטני הזה ששמו ריצה (הרופאים אסרו עליי תמידית כל ריצה-שהיא בגלל האסתמה הארורה). הנהנתי בחושך איי שם בצומת אלונים ובסוף, אחרי עידוד מחמם לבבות של חבריי לקבוצה, הצלחתי להירגע.

הייתי הבת היחידה בקבוצה של שמונה. אחת מתוך 230 קבוצות שעשו השנה את מירוץ השליחים מהר לעמק. חלק מחבריי לקבוצה היו אצנים מקצועיים בעבר, אחד איש טריאתלונים וברזל. חלקם בדיוק כמוני – התחילו להתאמן לפני ארבעה חודשים במטרה להשתתף באירוע הזה. היום אני יודעת, כי אעשה הכל בשביל להיות שם גם בשנה הבאה ולסיים את שלושת קטעי הריצה. כי זה היה אחד האירועים המרגשים, הקשים, המגבשים, והמהנים שחוויתי לאחרונה. ארץ יפה יש לנו. וזה מתגלה אחרי כל קילומטר נוסף של ריצה מפרכת לאורך שביליה וכבישיה.

 

וכעת לשיחה הראשונה עם אמא. אחרי שסיפרתי לה שסיימתי בהצלחה את שני הקטעים, היא אמרה לי "אפילו מרגרט אטווד בכבודה ובעצמה לא הייתה מעלה על דעתה נחישות פמיניסטית שכזאת." ניסיתי להגיד שאני לא בדיוק מופת של פמיניסטית רדיקאלית. אבל אמא המשיכה לדבוק בשלה. אז נכון כי התחשבו בי מבחינת אורכי הקטעים וכי החליפו אותי אחרי הפציעה, אבל הייתי שם – אישה אחת עם שבעה גברים. עשיתי כמוהם, ביחד איתם, ללא שום הבדל או רגש נחיתות או עליונות. מתוך הבנה של שוני ומתן כבוד לשוני הזה. מתוך עזרה הדדית ועידוד. אז בעצם לא רק אני רצתי פמיניזם. אלא כל הקבוצה הזו שלי רצה פמיניזם, מהר לעמק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

עוד פוסטים

ניקולאי גומיליוב | פועל

מוּל כִּבְשָׁן לוֹהֵט נִצָּב בְּלִי נוּעַ גֶּבֶר מְבֻגָּר, נְמוּךְ-קוֹמָה. מַבָּטוֹ נִבָּט שָׁלֵו, כְּנוּעַ מִשְּׁמוּרַת עֵינוֹ הָאֲדֻמָּה.   עֹל שֵׁנָה אֶת עֲמִיתָיו הִכְרִיעַ, רַק הוּא לְבַדּוֹ

יפה הוא הים | פול ורלן

יָפֶה הוּא הַיָּם מִכָּל בֵּית יִרְאָה, אוֹמֶנֶת עוֹלָם שִׁיר עֶרֶשׂ גּוֹאָה, הַיָּם לוֹ דָּרְשָׁה הָאֵם הַקְּדוֹשָׁה!   לוֹ מְלוֹא דּוֹרוֹנוֹת, מַחְרִידִים וְרַכִּים. סְלִיחוֹתָיו מִתְנַגְּנוֹת. כְּעָסָיו

משאלה

הַיָּמִים הֵם יְמֵי סוֹף אוֹגוּסְט, הֶלֶם חֹם פָּשַׁט בַּגַּנִּים, וּפִתְאוֹם, כְּמוֹ בְּאֵיזֶה מִין פוֹקוּס, מַתְחִילִים לָמוּת רוֹדָנִים.   בְּאֵירוֹפָּה-אַסְיָה-אַפְרִיקָה הֵם לוֹקִים בְּמֵחוּשׁ מִסְתּוֹרִי, וּסְבִיבָם מַחְוִירִים