עובדות יבשות # מוהילב / בבושקה / געגוע

מוהילב. עיר ברפובליקה הביילורוסית הסובייטית. בירת מחוז. נוסדה במאה ה-13. יהודים ישבו בה מהמאה ה-16. במאה ה-19 הייתה מוליהב מרכז תורה וחסידות (חב"ד), ואחר כך מרכז של הציונות ושל ה-'בונד'. אחרי המהפכה הקומוניסטית שקעו חיי הציבור היהודיים בעיר. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו במוהילב כ-16,200 יהודים בתוך אוכלוסייה של 99,440 נפש (מיפקד 1939). ב-26 ביולי 1941 כבשו הגרמנים את מוהילב אחרי קרב שארך כ-25 ימים. רק חלק מהיהודים הספיקו להיות בין המוצאים ממוהילב או לברוח ממנה, והגרמנים מצאו בה כ-10,000 יהודים. זמן מה אחרי כיבושה נכנס לעיר איינזצקומנדו 8 מאיינזצגרופה B והחל באקציות נגד האוכלוסייה היהודית, בהן נרצחו אלפים. מונה יודנרט, והיהודים נצטוו לשאת מגן-דוד צהוב. עד אמצע אוקטובר 1941 הושלמה הקמת הגטו והוא הוקף גדר תיל. היודנרט נצטווה לארגן משטרה יהודית בת 15 איש. ב-19 באוגוסט 1941 ארגנה חולייה של איינזצקומנדו 8 עם שוטרים מרגימנט המשטרה הגרמנית 'מרכז' אקציה, בה נרצחו 3,726 יהודים, שהיו אז רוב יהודי הגטו. ב-23 באוקטובר נרצחו עוד 239 יהודים. עד סוף אוקטובר 1941 חוסלו כל יהודי מוהילב, ושטח הגטו הוחזר לעירייה. ב-28 ביוני 1944 שוחררה מוהילב. (ממקורות של יד ושם).

 בקיץ 1941 הניה שלי, סטודנטית צעירה לרפואה, באה לבקר את משפחתה בחופשת סמסטר. קיצים נעימים יש במוהילב, שמשיים, תכולי שמיים, מפוספסים בגזעי עצים. אך קרה דבר מה מוזר בקיץ ההוא, שמועות הזוועה שהפיצו הפליטים הכמו-הוזים מן הצד הפולני של הגבול. איש לא האמין להם. הקיץ התגלגל לאיטו. ב-22 ביוני הגרמנים פלשו לברה"מ. אחיה הקטן של הניה, מוטי, התנדב מיד לצבא האדום וגויס, על אף שטרם מילאו לו שבע עשרה. עקבותיו אבדו מאז. רשמית הוכרז נעדר בקרבות על ברסט. הניה, אחיה הקטן וולף, אמה ואביה חיכו להוראות הממשל. ב-26 ביולי, כמעט חודש אחרי הפלישה, נישאה קריאת אימה: יהודים, תברחו. הם יצאו את ביתם בלי לקחת דבר. מזוודות קטנות ומעטות הועמסו על עגלה עם סוסה. הם ברחו בלי לדעת לאן. פשוט ברחו. המשפחה המורחבת וחברי ילדות שנותרו מאחור, נשארו שם לנצח. את משפחת סבתי פינו לעורף העמוק, אל הרי אורל. הניה הושבה ללימודי רפואה מזורזים, אחר הוצבה כרופאה צבאית, בחזית של סטלינגרד. גם על זה היא לא הייתה מדברת כמעט אף פעם, איך, כשהייתה בקושי בת עשרים, כרתה גפיים ללא מורפיום, סחבה פצועים ומתים מקו האש. את תמונתו של אחיה הקטן מוטי שמרה עד יום מותה בארנקה.

כשהייתי בת ארבע-חמש נסענו לבלות את ימי הקיץ המאובקים בעיר הולדתה של בבושקה, מוהילב. 1981, ארבעים שנה אחרי. אהבתי את הפשטות הכפרית השלווה של העיירה. התידדתי מיד עם נכדה בהיר השיער וגס הלשון של אישה מקומית מבוגרת, שאצלה שכרנו חדר, אישה נוצרייה שלא אהבה יהודים. אפילו בלי להבין כלום, הרגשתי את זה. אבל בכל זאת הסכימה להלין אותנו אצלה. אולי כי הייתה זקוקה לכסף. אולי מחמת רגשות האשם. אין לדעת. סיפרו לי שכאן בבושקה שלי נולדה וגדלה, ולא הוסיפו עוד. גם היום אמא שלי, דברנית לא קטנה, נוגעת בזה לעתים רחוקות. אני נוגעת בזה לעתים, בגישוש מתאפק: עיירה קטנה, ירוקה, ריח דשא טרי נישא באוויר, לבלוב פרחי בר, עובדות יבשות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,