מריה הכפולה

אני פוסעת ברחובות סוריאליסטיים, מוצפים באורם הצהוב של פנסים. מחטים משומשים פזורים ערימות-ערימות על המדרכה. התאומה שלי מהצד המזרחי של הגדר כעת בדרכה למעצר. רכב שחור מבריק אסף אותה מדירתה, אשר נחרבה בידי מבקרים ליליים. עתה היא מובלת בידיים אזוקות ופנים ריקות, חיוורות, אל שערו הפעור לרווחה של בית מעצר. מצפות לה שבועות עינויים, לא משהו בלתי סביר, כמו אצל כולם. ינעלו אותה לשעות ארוכות, ערומה למחצה, בארון צר, מלא עד אפס סדקיו בפרעושים רעבים. אחר כך – תא מעופש וצפוף. חקירות. וידויים. סטירות. איומים. היא תתוודה ותצא בזול מכל הסיפור. חמש-שש שנות עבודות כפייה בצפון-מזרח, באחד ממחנות הריכוז הגדולים לנשים. וזהו… אחרי זה היא תתגורר לה באיזו עיירת ספר שכוחת אל, תתנחם, ותשכח אולי כי אמה, אשר נעצרה שבוע לאחר מכן, נדרסה למוות מול ענייה על ידי נהג הובלות שיכור.

אני לא יכולה להתנחם. אני מחבקת את הפנס הקרוב אליי וקוראת לו מיק. אם עוצמים ת'עיניים לכדי סדק כואב והוא באמת מזכיר לי את מיק. רזה, זוויתי, מגחך. כולו  עצמות ושיניים. אמי, לצערי הרב לא תיעצר. היא עדיין יושבת בביתה הממורק בפרברים, ומבקרת אותי. אני יכולה לראות בדמיוני את התנועות המכאניות של שפתיה הכחושות, שמשוחות בברק לשפתיים, כזה של זקנות. מתאמצת ללחוש אף בשנתה – "מופקרת. ברחה מן המנזר, זנזונת קטנה. הלא היא מוכשרת! במה את בדיוק מוכשרת?! להזריק! זהו  כישרונך היחיד!".

אילו רק יכולתי להזמין את האנשים במעילי העור שיבוא עם הרכב השחור שלהם ויקישו בדלתה של אמי לילה בהיר אחד. שיגררו את המכשפה הבורגנית הזאת דרך כל מדורי הגהנום, עד שתתוודה. שיתלשו את ציפורניה ואת שדיה הבלויים, שישברו את עמוד השדרה שלה, שהתעקם מרוב תפילותיה הצבועות, עם אלות גומי עבות.

חיוך מתפשט על שפתיי. אני ממש קודחת. לא הצלחתי להשיג היום אך לא פרוטה. המחסה שלי מתחת לבניין האופרה הישן מוצף ביוב. אליי לא יבואו המבקרים הליליים: הם צדה המזרחי של הגדר.

ניסיתי להתקדם אל הפנס הבא. גם הוא דומה למיק. לידו זרוק מזרק מלא למחצה בנסיוב צהבהב, ונדמה שבעוד משהו. תפסתי את המזרק בשיניים, הידקתי את השרוול סביב ידי השמאלית, מעל המרפק ונעצתי את המחט בווריד. צנחתי מטה לתוך שלולית רדודה. בועה ורודה התרוממה מפי.

חוקר במעיל עור עומד מעל אחותי מהמזרח. היא נפלה לתוך שלולית חמימה של שתן מהביל אחרי שהחוקר טעה בחישוב שקול כוחות של הלסת שלה ושל אגרופו. הלסת שלה הייתה בהפסד ווקטורי ניכר. בועה ורודה עלתה בריחוף מפיה. עינייה הזדגגו וננעצו בכפתור מבהיק שעל מעילו.

בשארית כוחותיי (כנראה בתוך המזרק אכן היה משהו מלבד הנסיוב) אני מסיטה קצוות שיער בלונדיני ריחני, כזה שהיה לי פעם, מעיניי, שהחלו להמיר את המיקוד בריצודים מהבהבים. מעלי גחן מיק, לבוש מעיל עור. אגרופו היה עדיין קפוץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,