אהרונה והכספומט

עמדתי ליד כספומט והתפללתי. לא ממש בקול אבל בלהט. מה יש? יש כאלה שמתפללים בבית כנסת, בדרכים, בכלא, ואני מתפללת בכספומטים. זה מאז "המינוס הכביר". כלומר בהתחלה הוא לא היה כל כך כביר. הוא היה חלשלוש, בהתחלה. זעיר כזה, כמו ילד-שרוך בכיתה י"ב. אבל שרוכים מי"ב הלכו לחדרי כושר, הזיעו לתוך מגבות פולניות של אימא והתעבו לשרוכים עבים יותר, כאלה של נעלים לטיפוס הרים או משהו. אז ככה גם המינוס שלי הלך והתעבה, עד שהגיע למצב יציב של "המינוס הכביר באמת". מאז העיניים שעשיתי וההבטחות שהבטחתי לבחור הזה עם משקפיים בסניף הבנק שלי בחורב, המינוס חשש להמשיך להתעבות. ונוכח המצב המצמרר הזה התחלתי להתפלל ליד כספומטים. לא ממש בקול, אבל בלהט. החולירע הראשון שיכל להתרחש בזמן בליעת כרטיסי השחוק בחור המגולח של הכספומט הוא אי הוצאת הכסף המבוקש (וההכרחי להמשך קיומי המיידי). התפילה למזומן הייתה בדרך כלל לצורכי תעבורה או דברי מאכל בביסטרו טכניוני מלוכלך. הסצנריו הגרוע יותר שהצטייר במוחי הקודח בזמן התפילה, הוא (טפו טפו טפו על כל החתולים השחורים ברחוב העצמאות כולל אלה בפחים בקצה ממש) הוא בליעתו של הכרטיס. בליעתו בכספומט, כבליעת קונדום משומש בכוסה הרחב של חברתי אהרונה. בליעה סופנית, ללא החזרות, הנחות או תשלומים. בליעתו בחור השחור של היקום הבנקאי.

כעת בעניין אהרונה. אהרונה הייתה, כפי שמגדיר זאת  פתגם רוסי עתיק יומין (מימי צמיתות של איכרים כמדומני), בחורה טובה, אך גם טובת לב. היא לא באמת התכוונה לזעזע את עולמן של אימהות סטריליות של אותם בחורים טובים ארץ-ישראליים, עמם בילתה אהרונה בימיה הפחות בודדים. אותו עולם של אימהות, שצומצם למרככי כביסה, תלבושת אחידה של בית ספר לעקרות בית ותוכניות טלוויזיה חסרות שחר, כמו ה-מיליונר,ה-כספת, ה-בורגנים, ריקי לייק וקרבות הדמים של Battle Doom. מלבושיה המעניינים של אהרונה לא נתפרו בשיעורי מלאכה בבית ספר לעקרות בית. ליתר דיוק בגדיה הזכירו פליט ססגוני, שהצליח לברוח מביתי הבושת פלמיים רווי מריחואנה. פלוס גרביונים עם רכבות.

אהרונה נהגה להתפלל ליד כספומטים בדיוק כמוני. אני לימדתי אותה את הטריק. למעוניינים, מילות התפילה המדויקות נמצאות בסידור העירוני החדש, פרק כ"ט פסוק ד'.

באותו ערב קר וגשום של פברואר מאוחר אהרונה גססה מרעב למשולש פיצה. למרות ההפצרות של הדיאטנית, אותה אהרונה ביקרה בעקביות פעמיים בשבוע, ואולי עקב ההפצרות המנדנדות האלה, אשר דמו בכל להצקות של אם פולניה סטרילית וכשרה, אהרונה נהרה בפיאסטה המתפרקת שלה לכיוון אבן גבירול. המטרה – פיצה מטר. היא החנתה את הפיאסטה המתלוננת על המדרכה מול הכספומט הקרוב והקישה ביד רועדת את הקוד הסודי. הכספומט הבהב עם עיניו הירוקות פעם, פעמיים והשמיע קולות עיקול חשמליים. לבסוף אחרי דומיה של שתי השניות הארוכות ביותר בחיי אהרונה, חרחר המכשיר השטני וירק שטר מקומט של 50 ₪. אהרונה תפסה את השטר בתפיסת צבוע, והחניקה את השתוללות השמחה שאיימה לפריץ משפתיה המהודקות. אסור להראות לכספומט שאת מרגישה ניצחון. מבחינתו הוא תמיד מנצח. אחרת הוא כבר ימצא את הרגע הנכון לנקמה. למשל, תיסעי למבחן, ייגמר לך הדלק, הפס המגנטי של הויזה לא יסכים לגיהוצים נוספים, ואז כאשר בריצה טרופה תגיעי לכספומט מוזנח בדרום תל אביב, הוא יבלע לך את הכרטיס וילווה אותך בהודעה לקונית: כרטיסך נמצא לא תקין, אנא פנה לסניף הבנק שלך לקבלת כרטיס חדש. לגבי סניפי הבנק שלנו התקיים הסכם בלתי כתוב של אי חציית הגבול. הם לא מתקשרים אליך, למרות "המינוס הכביר", ואת לא ניגשת אליהם עם בקשות מופרכות לחידושי כרטיסים. מעין סטטוס קוו שכזה.

נחזור לאהרונה. היא כבר התמקמה על הבר של פיצה מטר, ושיניה הצהבהבות נוגסות במטר המיוחל. גבינה מותכת, עגבניות נוזליות ופטריות מהקופסא נעלמות בתוך פיה, המרוח באודם זול, ההולך ונעלם עם כל נגיסה נוספת. מוכר הפיצות, נער רזה ושחום, עם ניצני זיפי נעורים, הביט המום על אהרונה, על פיה החושני הלועס, על מחשוף חולצתה הדקה, אשר הקפיאה דם בערב חורפי מעין זה, על רגליה הרחבות התחובות בתוך גרביונים בצבע ירוק, המעוטרות ברכבת קמורה ומתפתלת. תשוקה נשקפה מתוך העיניים הכהות של נער הפיצות. יד ימינו, אשר הסתתרה מתחת לדלפק, החלה לזחול לעבר הבליטה במכנסיו. בינתיים אהרונה בעלה את חתיכת הגבינה האחרונה, גירדה את שאריות הפטרייה ממגש הקרטון ולקלקה את אצבעותיה המשומנות. היא קלטה את המבט הזגוגי של נער הפיצה, כאשר לשונה סיימה עם האגודל ביד שמאל. חיוך רחב התפשט על פניה. היא אהבה מבטים כאלה וכינתה אותם "מבטי הערצה עיוורת". היא קיפצה מכיסא הברים הגבוה עליו ישבה. נחתה עקום על הרצפה. משכה את החצאית הקצרה מטה, כדי להסתיר לפחות עשירית מהרכבת. בדרכה החוצה, אהרונה סובבה את ראשה  ונפנפה בחושניות-מהסרטים לעבר נער הפיצות. הוא התקדם מהופנטות אל אלת הגרביונים הירוקים, מעד על חתיכת בצק שנשרה מהמגשים, וליווה את משא הערצתו בעיניים מלאות דמעות ממצב מאוזן מעל המרצפות הורודות של הפיצרייה. אהרונה צחקה כמו גור אריות שבע ויצאה אל הגשם, שבינתיים התחיל לרדת על הכבישים המזוהמים של העיר, על האנשים הדוהרים על המדרכות השבורות ועל אהרונה נטולת מעיל או אפילו מטרייה. היא קיללה בקולי קולות ופתחה בריצה אל הפיאסטה הקטנה שלה. בדרכה הרטובה נשר הכפכף השמאלי מרגלה והחל לשוט בתוך תעלת ביוב לצד הכביש. היא דגה את הכפכף עם ענף יבש והמשיכה בדהירה. מול הכספומט ממנו הוציאה 50 ₪ חצי שעה קודם, לא היה כלום. היה ריק מבהיל. ריק שלא הכיל אף לא פיאסטה אחת. "רררררררררררררררררררר" – נהמה אהרונה. גור אריות שבע עבר מטמורפוזה מיידית לאריה השואג לטרף – "גררררררררררררררררררררר – גררו לי את האוטו, יא זונות – גרגרגררררררררררררררררררררר". קשיש עם מטריית שפיצים גדולה ומתפרקת אשר חלף על פני הכספומט, התעלף לשמע צווחות האימה. המטריה נפלה מידיו הדוממות אל מרגלותיה של אהרונה. היא הרימה את המטרייה, מיקמה אותה על כתפה והתחילה לצעוד הביתה. בקשיש יטפל הכספומט, הרהרה היא, מבלי להיגרר למלכודת ייסורי מצפון. גם בכספומטים צריך להיות משהו טוב. כאשר התרחקה, הכספומט הבהב, הפעם בהבזק אדום, השתעל, נאנח, עשה כמה חישובי תועלת מהירים והזמין אמבולנס.

 

~2001

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיתוף:

עוד פוסטים

בא פברואר – שעת דיו ובכי | בוריס פסטרנק

בָּא פֶבְּרוּאָר – שְׁעַת דְּיוֹ וּבֶכִי! לִכְתֹּב עָלָיו מִתּוֹךְ יִפְחָה, כְּשֶׁבֹּץ מֻשְׁלָג רוֹעֵם מִדֶּחִי, אָבִיב בּוֹעֵר בַּחֲשֵׁכָה.   מְצָא כִּרְכָּרָה. שֵׁשׁ מַטְבְּעוֹת, דִּנְדּוּן רִאשׁוֹן, גַּלְגַּל

זו שעת שירת המגדלים

זוֹ שְׁעַת שִׁירַת הַמְּגַדְּלִים. הָעִיר – כִּצְבָא רְבִיעִיּוֹת מֵיתָר, צְרָצַר צוֹרֵם; עֶשְׂרוֹת כֵּלִים מִן הַשְּׂדֵרָה, מִן הַכִּכָּר לִפְנֵי קוֹנְצֶרְט מִתְכַּוְנְנִים לֹא בִּידֵי הַנַּגָּנִים, כִּי אִם

דור התחייה

דור התחייה   הַמְּחַבֵּר הַמֵּת קָם לִתְחִיָּה (שָׁלוֹם לֵיְדִּי/אָדוֹן לַזָרוּס) הוּא מְנַעֵר אֶת אֲבַק הַקְּבָרִים אֶגְרוֹפָיו בְּכִיסָיו הַחֲרוּרִים וּמִתְיַשֵּׁב לִכְתֹּב אֶת עַצְמוֹ לַדַּעַת כּוֹתֵב לַפְּרִי,